אשת החודש – אדריאנה פוטל | נשים עושות שלום

תמיד בקולקטיב, תמיד בתנועה, תמיד מתוך שייכות טוטאלית: חברה פעילה ומדריכה; כל חייה רוקמת חוטים חכמים, גלויים וסמויים, שמחברים בין אנשים, רעיונות וארגונים… רק לאחרונה הצטרפה לתנועת השומר הצעיר בפעילות התנדבותית באוקראינה (יחד עם ארגון "נתן") שם הקימו, במבנה של קניון, מרכז הומניטרי, ובו משחקייה לאימהות ולילדיהן בני 5 -16. בלי מילים נעו בין העצב התהומי של האימהות ושמחת החיים הטבעית של הילדים. "ככה זה", אומרת אדריאנה, "התנדבות היא עולם הומניטרי שלם. מי שמתחיל לא יכול להפסיק".

היא נולדה בבואנוס איירס. בגיל 15 כבר שימשה כמדריכה בתנועת הנוער מכבי, במועדון הספורט הציוני שם; בגיל 17 עלתה לארץ, מתוך ציונות, ועשתה את כל ה"מסלול הישראלי": למדה עברית באולפן בגן שמואל, עשתה מכינה להוראה במכללת ילין בירושלים, והתגייסה לצה"ל (כחיילת בודדה), בתפקיד… משקית ת"ש של חיילים עולים וכמדריכת עולים.

בגיל 25 חזרה לארגנטינה, ולמדה חינוך לא-פורמלי: דרמה יוצרת, הבעה גופנית, פסיכו-דרמה, גשטאלט ופלייבאק "כל התחומים הנחוצים להדרכה טובה", לדבריה. לאחר כמה שנים שבה עם משפחתה הצעירה לארץ, לקיבוץ שריד, וב-2004 חזרו לארגנטינה, והשתקעו בקורדובה, לרגלי רכס הרי הסיירה צ'יקה. כאן ובאזורים הכפריים הסמוכים, החלה לראשונה למקד את העיסוק החברתי שלה בנשים: היא עבדה בעמותה שליוותה נערות-אימהות במצוקה, ועסקה כ-15 שנים בכל מה שקשור לאלימות נגד נשים וילדים: פיתוח תוכניות, הדרכה, הנחיית סדנאות וגם חינוך מיני; תוך כך חברה לארגוני נשים בארגנטינה ובעולם.

התפנית שהובילה אותה לתנועת נשים עושות שלום בישראל חלה כשילדיה בגרו, ובנה התנדב לצה"ל, לצנחנים. "על אף שלא חיינו בתוך קהילה יהודית" היא מסבירה, "ילדינו נשלחו לתנועות נוער, ברוח היהדות-הישראלית, ואחרי התיכון באו לשנה לארץ". כעת, עם הגיוס, התבהר לה גודל הפיצול שהיא חיה בו: מצד אחד היא פעילה הומניטרית בארגונים ארגנטינאיים, שמזוהים עם שמאל אנטי-ישראלי, ומהצד האחר היא ישראלית! איך מיישבים את הסתירה? באותם ימים עקבה ברשתות אחרי הפעילות של נשים עושות שלום, והתלהבה: הן מדברות בדיוק על מה שאני חושבת! ב-2017 באה לבדה, בלי להכיר אף אחת, לאירוע רכבת השלום של נע"ש בבית שאן היא התרגשה: "חייבים לדעת את זה בעולם", ושיתפה בתמונות שצילמה את חברותיה האנטי ישראליות. פליאתן והתפעלותן גרמה לה להבין שהפעילות של נשים עושות שלום יש בה מפתח חשוב לה ולאנשים שכמותה, שישראל עבורם היא מקום מרגש, מעניין וגם מכאיב, והם אינם אדישים למה שמתחולל בה.

עם ההבנה הזו יצרה קשר עם נעש בארץ. במקביל, חידשה קשרים עם חבריה וחברותיה מתקופת הנעורים בבואנוס איירס, וסיפרה להם על התנועה. מהגרעין הקטן צמחה קבוצה מאורגנת ונלהבת שהפעילה חוגי בית ומפגשים בבתי ספר, בתי גיל-זהב וארגונים שונים . "למדנו את הנושא לעומק, הבנו מה חושבים אנשים שחיים ללא סכסוך על 'מלחמה', והפכנו בארגנטינה, גם בפרובינציות נוספות, לקול ייחודי של מוחרס אקטיבן פור לה פאז

לדוגמא:. https://www.facebook.com/groups/409435212814766/

אדריאנה עצמה היא אשת הקשר עם נע"ש בארץ, והיא נושאת במסעותיה הרבים מסר לצעירות ולצעירים. "אפשר להגיד", היא אומרת בגאווה, "שהקבוצה שלנו, קבוצת ה-8, מקבילה לקבוצת ה-100 בארץ"… בין השאר הם יזמו מפגשים עם נשים ארגנטינאיות מוסלמיות ודרוזיות. "יש לכך חשיבות עצומה", מסבירה אדריאנה, "על רקע הסגירות והשמרנות של הקהילה, על פחדיה, מחסומיה והדעות הקדומות שלה".

בביקוריה בארץ היא מעורבת ללא-לאות בפעילויות שוטפות, ואף יוזמת בעצמה, הנה דוגמה בפוסט בפייסבוק (ניתן לתרגם לעברית במקור)…

ואחרי כל זה – לאן עכשיו? לאן מועדות פניה? והיא עונה בלי להסס: "להמשיך להיות מעורבת, להיות חלק, ללמוד את הקשיים מבפנים.. להמשיך ללמוד לעומק, לחנך לשלום, לפעול באופן מעשי… אפילו לחדש פרוייקט בנוסח "שטיח השלום" שהוא כלי מצוין לשיתוף פעולה גלובלי ולפתיחת דלתות ברמה אוניברסלית. (קישור לבחור מלמטה.)" והיא נזכרת: "כשהייתי קטנה והיו שואלים אותי 'מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה?', הייתי אומרת, 'להיות שליחה' (כמו בסוכנות היהודית…) והנה הגשמתי! אני שליחה. של נע"ש".