3 במרץ שלי / מכתב מאת רובי דמלין, דוברת פורום משפחות שכולות

ה-3 במרץ הוא עבורי יום השנה של היום הנורא בחיי. זהו היום שבו בני האהוב, דיוויד, נרצח על ידי צלף פלסטיני בעת שירות מילואים במחסום צבאי. המחסום הוסר למחרת ולעולם לא הוקם שוב, מה שגורם לי להאמין שלא היה תרם תרומה מכרעת לבטחון ישראל. דיוויד היה סטודנט באוניברסיטת תל אביב, ולמד לתואר שני
בפילוסופיה של החינוך. הוא לקח חלק בתנועת השלום והיה אחד הקצינים שלא רצו לשרת בשטחים. אף על פי כן, משנקרא לשירות מילואים הוא החליט, אחרי לבטים מרובים, כי מחובתו להתגייס. לעולם אל תתיימר לדעת מי האדם שמאחורי הרובה.

ה-3 במרץ היה היום שבו הבנתי ואמרתי לצבא כי איש לא אמור למות בשם ילדי. הבנתי שהדבר רק יתרום למעגל האלימות ושלא אצעד בנתיב הנקמה. הבנתי גם שכל האמהות, ללא הבדל צבע, גזע וזהות אתנית, חולקות את אותו הכאב שלאחר אבדן בן. הבנתי כי אמהות ישראליות ופלסטיניות צריכות לעמוד מעל אותה במה ולדבר באותו
הקול, על מנת לשים קץ לאלימות ולמנוע ממשפחות אחרות לחוות אבדן נורא זה.

ה-3 במרץ הוא התאריך שבו הקונגרס האמריקני ייחשף לפחדה של ישראל מפני העתיד, לאזעקת “צבע כתום.”
אנחנו, שלא השכלנו לסיים את הסכסוך בשטחינו אנו, מרגישים כי מחובתנו להתפרץ פנימה, תוך התעלמות ממערכות קשרים חמות באופן בלתי רגיל, על מנת ליצור פניקה, שנאה וקריאה לאלימות.

ב-3 במרץ פלוס 14 יום, ייערכו בחירות בישראל. האם זה תכסיס שמטרתו לגרום לציבור בישראל לקום על רגליו בתשואות שישפיעו על הכרעותיו לגבי העתיד? האם זוהי מניפולציה של האוחזים בחוטים? הרטוריקה שופעת כל כך. הבה לא נושפע מאיומי השמדה, שדומה כי הם נמצאים על צלחותיהם של מנהיגי עולם רבים כל כך, ונמצא ממערכות קשרים חמות באופן בלתי רגיל, על מנת ליצור פניקה, שנאה וקריאה לאלימות. דרך שתוביל להסכם.

ה-3 במרץ יזכיר לי את המלחמה הנוראה בקיץ האחרון, את יותר מ-2,000 ההרוגים הפלסטינים, עוד 2000 סיבות לשנוא, את החיילים הישראלים שאיבדו אח חייהם בקרב חסר תוחלת שהוביל לשום מקום והותיר את אלו שחיים כאן מלאי חרדה לגבי עתידם. האם כל ההרג הוביל למשא ומתן או לפתרון של שלום? לא ולא. אף אשה לא התבקשה להצטרף לשולחן כדי להחליט על המלחמה, אף אם לא הוזמנה לשיחות הפסקת האש וכמובן שלא לשיחות שלום כלשהן. אמהות וילדים הם הקרבן האולטימטיבי של טירוף המלחמה.

הגיע הזמן לשינוי עבור כל תושבי האזור. הגיע הזמן להביט בנזק שגורם הכיבוש לשני העמים ולראות את מה שקורה למוסר בארצנו. אני אוהבת את ישראל; זוהי ארצי, אבל איני יכולה שלא להבחין במה שקורה למרקם המוסרי של ארצנו. ניתן רק לקוות לעתיד טוב יותר, עם מנהיגים אחרים שיושיטו יד לשכנינו כדי למצוא דרך לחיות
בכבוד ושיבינו את ההכרח שבפיוס, אם ברצוננו בשלום ארוך טווח ולא רק בהפסקת אש.

לצחוק אין שפה, אין הבדל בצבע הדמעות וכאב האבדן זהה עבור כולנו.

מכתב מאת רובי דמלין, דוברת פורום משפחות שכולות, שפורסם היום, 3.3.15, בעתון The World Post.