סדרת הרצאות “1325 מהלכה למעשה” – מפגש שישי

הרצאה ראשונה:

פמיניזם רדיקלי מזרחי ותנועות השלום – מבוא קצר לפמיניזם מזרחי, פריבילגיות, פערים ואיך כל זה קשור לביטחון ולתודעה / ד”ר יאלי השאש – היסטוריונית חברתית ומרצה למגדר באוניברסיטת בר אילן ובמרכז אשה לאשה בחיפה. פעילה פמיניסטית מזרחית

ראשית נפרק את המונח נשים עושות שלום למרכיביו. מה זה נשים? מה זה שלום? איך פמיניזם מזרחי נכנס למקום הזה?

נשים: סוג’ורנר טרוס (Sojourner Truth) אשה שחורה דתיה שהשתחררה מעבדות ולא ידעה קרוא וכתוב.
סוג’ורנר טרוס הפכה ממטיפה אוונגליסטית לפעילה למען ביטול העבדות וזכויות נשים. בשנת 1844 נשאה את נאומה הראשון נגד העבדות. ב-1845 נשאה נאום בפני האסיפה השנתית של החברה האמריקאית נגד העבדות בניו יורק. בשנת 1851 היא יצאה למסע ברחבי ארה”ב לדבר נגד העבדות ובעד שוויון זכויות לנשים. במאי 1851 התקיימה באקרון, אוהיו הוועידה למען זכויות נשים, ושם היא נושאת את נאומה המפורסם ביותר. (“האם אני לא אשה?”)
“That man over there says that women need to be helped into carriages, and lifted over ditches, and to have the best place everywhere. Nobody helps me into carriages…and ain’t I a woman?…I have plowed, and planted…and ain’t I a woman? I could work as much and eat as much as a man…and ain’t I a woman?…”
“הגבר אומר שצריך לעזור לנשים לעלות לכרכרות. לי אף אחד לא עזר לעלות על כרכרות. האם אני לא אשה? הסתכלו על הזרוע שלי… האם אני לא אשה? חרשתי וזרעתי האם אינני אשה? אני יכולה לעבוד ולאכול כמו גבר, האם אינני אשה?…”
במילים אלו היא העלתה שאלה: האם אני שהייתי בעבדות והגוף שלי היה משועבד נחשבת ל ‘לא אשה’ בגלל שהיחס אל ‘אשה’ הוא כמי שצריך לעזור לה? היא מעלה כאן שתי סוגיות: גזע ומעמד.
לנשים מזרחיות אין היסטוריה של עבדות, אבל גם בפמיניזם המזרחי המעמד והגזע כרוך בסוגיה של מגדר.
כשאנו חושבות על תנועת נשים לשלום אנו מדמיינות נשים אשכנזית. מעניין כמה כאלו יש כאן בחדר? מסתבר שדי הרבה. למרות הנוכחות המשמעותית של נשים מזרחיות בהרצאה, חשוב לדעת שהמוטיבציה להשתתף בתנועת שלום דורש תנאים פריבילגיים. האם יש סתירה בלהיות אשה מזרחית ולהיות בתנועת נשים לשלום?
שלום: כשנשים התחילו להיאבק על הזכויות שלהן לא היה ברור שהן נאבקות עבור כל הנשים. נראה שהשחרור של נשים במערב קשור לשאלה מיהו אזרח. כשהמדינה המערבית מגדירה מיהו אזרח היא מבססת את זה על גבר לבן בעל אמצעים. אבל מתברר שמדובר גם בשכבות אחרות ובלאומים נוספים שאומרים גם אנחנו אזרחים. במדינה המערבית היתה עוינות כלפי מעמד וגזע אחרים. למה זה קורה? כשיש לי אזרחות יש לי פריבליגיות ואם ארחיב את הפריבלגיות למעמדות נוספים זה יחליש את מעמדי.
כשפמיניסטיות מזרחיות מדברות על שלום הן מדברות על מאבק שעלול להיות על רקע גזעני, קולוניאלי.
ויקי שירן ז”ל: ציטוט.
תנועת נשים שנאבקות לשלום ופתאום באה אשה שאומרת: יכול להיות שאת עושה זאת למען הון סימבולי, כלומר מביטה על עצמך כאשה נאורה אבל בעצם את צוברת כאן הון סימבולי. לכן צריך לחשוב על המונח שלום כוויתור על פריבליגיות.
פמיניזם מזרחי מתבונן על מבנה הכוח המעמדי. מבנה הכוח הזה מערבי ומותאם לאיך שהתפתחה המדינה המערבית. המדינות המערביות התפתחו בהקשר של אימפריה. גם החברה הישראלית בנויה על המבנה הזה. וכששמים מראה זה מעורר סכסוכים. הפמיניזם בתחילת דרכו היה כרוך במאבקים כי נשים אשכנזיות לא היו מוכנות לקחת על עצמן להתייחס גם לדיכוי המעמדי. אם אני רוצה להיכנס לדיאלוג עמוק צריך להתייחס לא רק לצד המגדרי.
המשאב החומרי. הפמיניזם המזרחי הציב מראה אל מול המחנה הפריבילגי. למשל אדמות. הקיבוצים קיבלו אדמות מהמדינה, ברובן מכפרים פלשתינים. האם לרצות שלום זה להיות מוכנה לוותר עליהן ולהחזיר? הקשת המזרחית נאבקה בהון הזה. ואל מול זה העמידה את המאבק לדיור ציבורי. לא ראינו שהקיבוצים והמושבים מוכנים לחלק מחדש את האדמות.
התביעה לוויתור על פריבילגיות כוללת את ההרחבה של מושג השלום. שלום זה לא רק להגיד אני מעוניינת להיות בקשר ידידותי עם כמה פלשתינים ולהגיד שאני נגד הכיבוש. אבל לא מוותרת על הפריבילגיות שלי, ועוד יוצרת לעצמי הון סימבולי.
הפמיניזם המזרחי אומר שיש עוד דברים במונח שלום. זה כולל את המאבק לדיור ציבורי, שהוא בעיקר של נשים מוחלשות שנאבקות למען הזכות לקורת גג. שותפות עם ארגונים של נשים מכל מיני דתות ולאומים. האם זה מאבק לשלום? הזכות לקורת גג זה מאבק לשלום? לדעתן כן, זה מאבק לשלום. וזה מראה לנו שמאבק לשלום ללא סוגיות של צדק חברתי זה לא שלום בר קיימא. שכשנחתם הסכם השלום עם ירדן סגרו מפעלים ועברו לירדן ובבת אחת אבדה לנשים הפרנסה. מאבק לשלום חייב לכלול גם את הסוגיה הכלכלית. אי אפשר להחזיק בסוגיה ניאו ליברלית, להרוויח מכוח עבודה זול ולהגיד אני עושה שלום.
רבים בתנועות שלום לא רואים בסוגיה הנ”ל משהו שקשור לשלום. לדעתם שלום זה רק להיות נגד מלחמה. אבל הניתוק הזה בעייתי כי מלחמה מייצרת מקומות עבודה. שלום אם נשען על יסודות של כלכלה ניאו ליברלית לא מייצר עבודה, לא למוחלשים בחברה. אנחנו צריכות לדבר על מעבר מאנשים שנהנים מרווחי המלחמה לאנשים שיהנו מרווחי השלום. כי אם בכך שנעשה שלום שוב יהיו אנשים שאין להם עבודה ובנוסף נגיד הברברים האלו לא בעד שלום, הם רוצים מלחמה, למעשה לא נתפוס את מלוא עומקו של המושג שלום.
מפעל ההתנחלויות לעומת מפעל השלום מבין את החיבור לכלכלה. למפעל ההתנחלויות יש מדיניות רווחה. לעומת הכלכלה בישראל. אם את רוצה לשפר דיור ולגדל משפחה בתנאים של בריאות חינוך ותחבורה זולים, תעברי לשטחים. כלומר למעבר כזה יש אינטרס מעמדי. ואיזה אינטרס מעמדי מציע השלום? איזה חיזוק ביחס למשפחה מציע השלום?
ולכן תנועת נשים לשלום לא יכולה להתעלם מהצדק החברתי. על המיקום שלי בחברה לעומת של נשים אחרות. למשל: הוצאות של מטפלת זה מוכר במס. זו תביעה פמיניסטית. האם המטפלת נהנית מאותו דבר? זו שצריכה לצאת לעבוד ומשלמת מס למטפלת ככל שתרוויח יותר תקבל החזר גדול יותר. האם גם המטפלת תהנה מזה? לא. הנה תביעה אוניברסלית שיוצרת פער עוד יותר גדול בין המעסיקה למטפלת. חייבות להתבונן על האינטרסים הכלכלים, מעמדים, זהותיים,
כשמדינת ההתנחלויות מבינה כל זאת היא מצליחה לגדול. מחנה השלום לא מבין את הקשר בין שלום לכלכלה וכל הזמן מצטמק. מרגיש יפה, אבל רזה…
הפמיניזם המזרחי מבקש שני דברים:
1. לוותר על ההון הסימבולי שישי למי שנמצאת בתנועות שלום. לוותר על ההרגשה שאני טובה יותר. להבין שהחברות שלי בתנועת שלום זו פרקטיקה מעמדית. לממש את הזכות שלי כאשה זה להגיד הנה אני תורמת ולכן מגיעות לי זכויות. פילנטרופיה. שימו לב שלהיות שייכת למעמד כלכלי חברתי כרוך בחובות. הון סימבולי נבנה כמסורת קולוניאלית כאשר אומרים “הן לא מבינות מה טוב להן.” קשה להשתחרר מהתפיסה שהאשה האחרת לא מבינה ואני אסביר לה, קשה להשתחרר מהתפיסה הקולוניאלית. בד.נ.א שלנו יש 500 שנה של קולוניאליזם. וזה תהליך ארוך לשנות את התודעה. אם נתחיל לוותר על המקום הזה נתחיל לראות שמחנה השלום לא הציע כלום לנשים מזרחיות. הטראומה של מפא”י נוכחת עד היום. החלפת השלטון והימין הכלכלי והפוליטי אפשרו מוביליות למזרחיים. האמירה שהמזרחים לא יודעים מה טוב להם ומצביעים למי שמדכא אותם היא פטרונית ועיוורת למוביליות הזאת. המעמד הבינוני המזרחי צמח תחת שלטון הליכוד.
2. מצב של שלום הוא מצב שבו לא יהיה דיכוי של אף אחד בחברה.

שאלות:
לי כפריבלגית, ההון הסימבולי כ”כ מופשט בעיניי, איך מתגברות על כך?
1. למה אי אפשר לדבר על גברים? התכונה הזו של לדעת מה טוב קיימת אפילו כלפי הילדים שלנו
2. עד כמה ההיסטוריה האישית שלך משפיעה על הצורה שבה את רואה את הדברים?
3. פרקטיקה של תודעה, עד כמה סוג של שינוי ביחסי הכוח צריך לעבור דרך התודעה?
4. איך מצליחים לפצח את הדימוי של מזרחי מחלש ומסכן לחזק ומצליח? איך עושות זאת בתנועה? אנחנו הנשים המזרחיות בנשים עושות שלום רוצות לשנות את התדמית שלנו בתנועה
5. ובהמשך לנשים המזרחיות, איך אני ערביה פלשתינית ישראלית בתנועת שלום. איך אני יכולה לשכנע את החברות שלי הערביות להיות בתנועה? ובתוך התנועה חלק מסתכלות עלי כדרגה אחת יותר נמוכה בתנועה, חושבות שאנחנו לא משכילות. איך רוצות לעשות שלום כשיש בתוך תנועת נשים לשלום את ההרגשה הזו
6. איך את מציעה לנו כדי להתגבר על הדיסוננס שצריך שתהיי פריבילגית ושיהיה לך כסף כדי להיות בתנועת נשים עושות ?
7. אם מסתכלים על החברה הישראלית כניסוי. במציאות היום שיש שרים שרות וראשי ערים מזרחיים, האם את יכולה להצביע על שינויים?
8. על המחיר שמשלמת פמיניסטית מזרחית

תשובות:
1.מה עושה עם הפריבילגיות שלי. מה עושה עם זה. הדבר הראשון להקשיב וללמוד ולחנך את עצמנו כל הזמן. להיות כל הזמן בלמידה בתנועה, לעבוד עם קבוצות של נשים שונות ממני. מותר להתווכח אבל מתוך למידה ולא להרגיש שיודעת כבר מה נשים רוצות וזקוקות. זה עניין של תודעה, פעולה מתמדת, מתישה, קצת מסוכנת, מכניסה לסכסוכים. למשל, להראות איך בכנס שיש בו כבר משתתפות נשים איך כל הדוברות הן פריבילגיות… להיות במקום המציק, ויש מחירים. לוותר על פריבלגיה זה לוותר על מקום הנוחות. כשמתחילות לנסות לשנות רק אז מסתבר לנו איזה עומק של בעיה בפנינו. כשויקי כנפו צעדה לירושלים היתה בטוחה שכשתגיע לביבי ותסביר לו הכל ישתנה. כשאת אומרת את הדברים את מסתכנת בלההפך לאויב כי מדובר במבנה כוח מאד רציני. נשים מזרחיות שנאבקו באומץ ועושות שינוי שילמו בגופן.
2. כל מה שאמרתי נכון על גברים. בהקשר של התנועה הפמיניסטית הדיבור יוצא נגד הטענה שלכל הנשים יש אינטרס משותף. נשים עושות שלום האם אפשר לאחד אינטרסים של קבוצות שונות בחברה? האם להגיד אני יודעת. התפיסה הגזענית שהאחרים הם כמו ילדים. האם אנו צריכות שיבוא כאן גבר ויגיד מה נשים צריכות? איזה סוג של מוכנות זה לא לדעת מה צריכות נשים אחרות
3. ההיסטוריה האישית מלמדת. זו הפרקטיקה הפמיניסטית היסודית: האישי זה פוליטי. נשים באו ואמרו מה שקורה לי בתוך הבית זה לא ביני לבין בעלי, יש מבנה חברתי שמתחזק את זה. אני מבינה את המבנה דרך החוויה האישית, אבל אני לא נשארת בזה. אני צומחת מתוך החוויה האישית ומנסה להבין איך זה קשור לנשים אחרות בעולם. זה מאפשר לי לא להכחיש את מה שקורה לי ולהבין את הקשר למה שקורה בעולם.
כשמגיעות ממקומות של שוליים ואנשים מבחוץ אומרים לי מה נכון ואני מרגישה שזה לא נכון. החיבור לחוויה האישית, מה שקרה לי בגוף זה מה שאני יודעת. אף גבר לא יכול להסביר לי מה שקרה לי. אף אחד או אחת ממעמד אחר לא יכול להסביר לי. ההצמדות למה שקרה לי היא הנשק שלי כנגד הידע של את לא יודעת מה נכון מה טוב לך. אני מתחברת קודם כל לידע שאף אחד אחר לא יודע טוב ממני.
4. חד משמעי לעבור דרך התודעה. התודעה שבויה ב-500 שנות קולוניאליזם. מדינות המערב נולדו על אוצרות הטבע של הקולוניות. לא להתלהב מתפיסה עצמית של נאורות. נאורות נולדה על בסיס של גזל והשמדה. כן. תודעה היא מרכזית להתפתחות. באינסטינקט יש צורך לשמר פריבילגיות. מבנה חברתי מתחזק מיקום. לא להיכנס להרגשה שאני עשיתי הכל בעצמי ולכן יש לי. אין דבר כזה שעשיתי הכל בעשר אצבעות. המדינה מייצרת אוכלוסיה של נזקקות ואוכלוסיה של מי שיעזור ויטפל בנזקקות. כל דבר שהשגתי אף פעם לא השגתי אותו לבד. זה כלל קהילה, משפחה ומוסדות חברתיים.
5. איך מפצחים דימוי של מזרחיות ופלשתיניות. לדוגמא החיג’אב. מבט על אשה עם חיג’אב הוא מבט קולוניאליסטי. נשים שמחזיקות באמונה דתית עמוק בפנים היחס אליהן כאילו שעדיין לא התפתחו. התפיסה של הדתיה כמישהי פחות מפותחת קיים בנו. לתחזק את הידיעה שאין לי מושג על אשה אחרת. אני גם רוצה להזהיר מההתייחסות להשכלה כי לא רוצה שנסתכל על מי שאין לה השכלה כפחות. מה שמקנה לי ערך זה שאני נושמת ונמצאת כאן. אף אחת לא צריכה הצדקה. השכלה לא הופכת אותי ליותר
6. איך משכנעת את החברות הפלשתיניות והמזרחיות להצטרף. נשים פלשתיניות כל הזמן צריכות להסביר לנשים יהודיות מה הפלשתיניות רוצות. היהודיות שוכחות כל הזמן. המון עבודה. נשים יהודיות צריכות להבין שהן צריכות ללמוד. לא לצפות שיסבירו להן כל פעם מחדש. כנ”ל מזרחיות. להתחיל את השיחה לא כל פעם ממקום של אפס. השכלה עצמית זה קריטי. כדי שיצטרפו לתנועת השלום זה קודם לזהות שיש מאבק על משפחתונים. זו עבודה סופר פמיניסטית. יש שם כוח עצום. יש שם נשים מזרחיות, חרדיות, זו עבודת שלום. ואם אני רוצה אותן אני צריכה להתחבר אליהן, לא להשתמש בהן כמשאב. לבדוק מה אני יכולה לתת לא איך אני יכולה להשתמש.
7. שאלת ההתנדבות במרחבים של תנועות וולונטריות. מה קורה עם נשים שאין להן זמן וכסף להשתתף? יש דברים פתירים: קופת נסיעות, החזרי נסיעות תמיד משמעותי בתנועה פמיניסטית. חשוב שאם אני יכולה ושמה כסף לא להרגיש צדיקה…זמן: משאלה מרכזית: פתרון אפשרי לארגן פעולות בשוליים, ולא רק במרכז. זה שיש כאלו שיש להן יותר זמן זה בסדר.
הפרקטיקה של לוותר על פריבילגיה שאלה מסובכת. יש פרקטיקיות. עבודת ניקיון אין בה הון סימבולי ולכן יכול להיות שזה בסדר לשלם יותר בלי להרגיש צדיקה. ולהבין שזו עבודה שנדרשת לה מיומנות. וההשכלה מתחילה מגיל 3. ההשכלה הארוכה ביותר. יותר מרופאים! הידע שנרכש בשנים האלו הוא מורכב.
8. מזרחים בשלטון. היום יש למזרחיים הרבה יותר כוח ואיזו אחריות נדרשת. אם בעבר יכולנו להגיד אנחנו קורבנות של מערכת, היום כבר אי אפשר. המזרחים מקבלים החלטות על מלחמה, נישול נשים. העבודה המזרחית היום צריכה להיות הרבה יותר אינטנסיבית וזה צריך להעסיק תנועות מזרחיות
9. מחירים. ברור שנשים משלמות. גם בחדר הזה יש מחיר על כך שאתן משתתפות בתנועת שלום. המחירים הם לפעמים זמן, לפעמים עבודה. ככל שהזמן עובר שמאלנים נהיים יותר שנואים ולפעמים מרגישות זאת בלהיעצר מקצועית. המחירים יגברו ויכול להיות שהגרעין הקשה יצטמצם.

הרצאה שניה:

“פמיניסטית, שמאלנית, פלסטינית בכנסת, מה רע בזה?” – על עבודת הוועדה לשויון מגדרי, הליכי חקיקה והמתח המגדרי שביניהם / ח”כ עאידה תומא סלימן – ח”כית ברשימה המשותפת יו”ר הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת 20

הזהויות שלי בחברה הישראלית נחשבות למילות גנאי, ואני יושבת בכנסת ישראל ומרכזת את הועדה של קידום האשה. נשים שרוצות להיות בפוליטיקה הישראלית יודעות שצריכות להתגבר על המון חסמים.

כשנכנסתי לכנסת הייתי בהלם. הרבה שנים התמודדתי בתוך המפלגה. ההתמודדות היתה בשל הצורך לייצוג אשה ערביה. חשבתי שזו עוד תקרה שאני רוצה לשבור למען הנשים. לא חשבתי על היום שאחרי… לא תכננתי מה זה אומר כנראה בגלל שחשבתי שזה כ”כ רחוק. ובעודי בהלם הזה פתאום נכנסת לתפקיד יו”ר הועדה כשעדיין הלכתי לאיבוד במסדרונות הכנסת תרתי משמע.  יש המון מה ללמוד בכנסת. סבך הקשרים. דמוקרטיה. מבנה הקואליציה, עם מי אפשר לעבוד. ומה שהקשה שהייתי הערבי/ה הראשונה שמקבלת תפקיד שלהיות יו”ר. פעם ראשונה ואין לי מודל חיקוי. אחד הקשיים היה ליצור את מודל החיקוי. מה תהיה טביעת האצבע שאשאיר אחרי. כובד על הכתפיים. אני גם מייצגת נשים ערביות, בוחרות ובוחרים שלי, וצריכה לייצג את כלל הנשים בישראל. לקחת מישהי מהקצה קצה ולזרוק אותה למרכז. לכי תחליפי זהות. לא שקשה לי להתחבר למצוקות ולצרכים של נשים מקבוצות אחרות. אני מאמינה בפמיניזם שיש הרבה דברים שמאחדים ביננו הנשים ויש גם תת קבוצות שיש בהן מתחים והרגשה שהאינטרסים לא זהים. מאמינה בפלורליזם. המילה ‘אחוות נשים’ טשטשה בתחילת הדרך את הזהויות השונות והצרכים השונים ודיכאה לפעמים את השוני וההבנה שנשים צריכות להתלכד ממקום של הבנה שהסבל שלך והזהות שלך שונה משלי. אני לא חייבת להיות זהה לך כדי שאהיה סולידרית אתך.

לשנות זהות זה לא רק להיות בסיעה בשולי האופוזיציה, אלא  לעבור להיות במקום ממלכתי מייצג את כולם. גם בחברה שלי כאשה פמיניסטית אני לא במיין סטרים. להיבחר לכנסת כאשה פמיניסטית זה לעשות דרך בחברה לא שוויונית. עברתי מלהיות בשולי החברה להיות מייצגת של החברה שלי. כי אם נבחרתי בתוך המפלגה אני אמורה לייצג נשים וגם גברים. זו דחיפה למרכז של העשייה. ובתוך זה להרגיש את המחויבות לייצג את כלל הנשים. וזה תוך כדי הרבה ויכוחים עם נשים. ובעיקר בחברה היהודית. ההבנה שלי לפמיניזם זה לא שוויון במובן הליברלי של שינויים קוסמטיים במעמד הנשים במורכבות של מדינה שיש בה מיעוט לאומי מודר.

הפמיניזם שלי בא עם אמירה: בלי שינוי חברתי מהשורש, לשנות את מבנה הכוח ואת העוולות הקיימים בחברה גם במעמד הכלכלי הפוליטי והמדיני, בחברה שחיה במצב של מאבק מזוין / המשך כיבוש  (עצם העובדה שלא מסכימות בשם, בטרמינולוגיה זה כבר מעיד על השוני). הוויכוח ביני לבין הנשים זה לא רק ויכוח על טרמינולוגיה, כי כשמגדירים בעיה מכוונים לפתרון. ואם לא מסכימות על טרמינולוגיה לא מסכימות על פתרון.

המתח הזה עלה כל הזמן, כל ארבעת השנים שהייתי בוועדה למעמד האשה. לאחר השנה הראשונה שהיתה מאד מאתגרת, שבה החלטתי לפתוח את הדלתות, שכל אשה בישראל תרגיש שהיא יכולה להגיע ולהשתתף בדיון. לא היה מצב שמישהי נרשמה לדיון ולא קיבלה רשות דיבור, גם במחיר הארכת הדיון.

המפלגה שלי היתה המפלגה השניה בגודלה באופוזיציה וככזו היה מגיע לנו לעמוד בראש  ועדת ביקורת המדינה, אבל לא רצו לתת למפלגה ערבית. ואז הציעו לנו את הוועדה לקידום מעמד האשה, אז מה בעצם אמרה כנסת ישראל: הרשימה המשותפת הכי פחות נחשבת יכולה לקבל את יו”ר מעמד האשה. זו גישה מזלזלת שחושפת את הגישה אל מעמד הנשים במדינה. ולכן האתגר היה לקחת את ה”אבן” שאף אחת לא רוצה ולהשתמש בה ולהפוך אותה למקום שכולם יעסקו בו. זו התרומה שלי למען הנשים בישראל. ובלי להיכנס למה אני מסכימה ולמה לא, להנכיח את מעמד הנשים בציבוריות הישראלית. מצפונית אני מרגישה שהצלחתי לעשות זאת. וועדת הכלכלה וועדות אחרות לא קיבלו כ”כ הרבה חשיפה בתקשורת הישראלית ובשיח הציבורי כמו שקבלה הוועדה לקידום מעמד האשה. היה לי מזל להוביל מאבק בזמנים מאד קריטיים בנושא היחס במדינה לנשים.

בתחילת דרכי כשאמרתי שבעיניי אנחנו בנסיגה אמתית בזכויות נשים ויש סכנה שנאבד חלק ממה שהשגנו. הניתוח בא ממקום של מי מקבל החלטות ואיזו צורת חשיבה מובילה. בעיניי ימין קיצוני שנשלט בידי קבוצות קיצוניות משיחיות פירושו גם לדרוס זכויות אזרח ובמיוחד זכויות נשים. יש הקבלה בדברים. הקונפליקט בין דת למדינה וכניסת הדת יותר ויותר למבנה השלטוני והמדיני, במדינה אי אפשר לנטרל זאת שלא ישפיע על נשים. אז היה צריך לעמוד בפתח ולשמור, ובמקביל להשיג הישגים. אנחנו לא רוצות להישאר במגננה. ולכן היתה התלבטות גם במערכה זו וגם במערכה שלי כנציגה של האוכלוסייה הכי מודרת במדינה: נשים ערביות ישראליות במדינת ישראל שנמצאות בהפליה מוכפלת. כמה לנהל מערכה גדולה וכמה לייצג את האוכלוסייה שלי. המורכבות הזו הפמיניזם שלי שמנסה לראות את המשותף, היא שעוזרת לי לעזור גם לנשים בדואיות וגם לנשים חרדיות שנלחמות על הייצוג שלהן בכנסת, להיות יו”ר הועדה שלהן. אני זוכרת איך ארגנתי דיון בנושא המקווה וח”כ ש”ס שאל אותי מה לך ולמקווה? ואני אומרת מקווה זה נשים, וזו הועדה לקידום נשים בכנסת. והוא חוזר ושואל מה את מבינה בזה? ואני עונה: לא הרבה, אשב שם ואלמד. הדבר היחיד שלא הצלחתי לקבל עליו תשובה, מי בודק את הגברים שהם טהורים לפני כל תפילה? הרגשתי כמו הילד הקטן מבגדי המלך החדשים.. אני לא צריכה הרבה כדי להתחבר לאותה נקודה שבה האשה מרגישה שהיא מנוצלת ומדוכאת. האם יש לגיטימציה לאאידה הפלשתינית, הביקורתית להתערב בנושאים כאלו? זו השאלה הפמיניסטית. האם יש מקום לסולידריות נשית? האם אנחנו מצליחות לשבור את המעגלים האלו שהם ביטוי של החברה שאנחנו מתקוממות נגדה ורוצות לשבור? האם אנחנו מסוגלות להתחבר לנשים שנמצאות בצד הרחוק מאד מאתנו? זה האתגר. אני שמחה שהצלחתי במקום שהכי קשה, בכנסת. זה ממש מאתגר לזרוק אבן ולעשות אדוות. הכנסת זה הכי שונה ממה שעשיתי קודם

היו נושאים שמצאתי עצמי לבד. כמו הועדה שעסקה ברצח נשים. הניסיון לתקצב ולאחר שנה אין תקציב. וכל הנשים החכיות שישבו בקואליציה הצביעו נגד והפילו את ההצעה. מדובר בהבדל של שני קולות. אם שתיים היו שוברות את מעגל הקואליציה ומגלות סולידריות בנושא כלל נשי ישראלי… חייבת להגיד שלא התאפקתי ואמרתי לאחת הח”כיות שכן שברה משמעת קואליציונית בנושא תחבורה ציבורית בשבת, בתחבורה ציבורית ייכולת לשבור משמעת קואליציונית ולסולידריות בנושא רצח נשים לא הצלחת.

נושא מאתגר: 1325, להבין מה זה בטחון. קידמתי סקר דעת קהל בנושא של הרגשת בטחון. שם פיתחנו שאלות לפי מודל של בטחון אישי לעומת בטחון לאומי שזה מה שתמיד מתקיים בשיח בישראל. עשינו השוואה בין קבוצות שונות וניסינו להבין עד כמה נשים מרגישות בטוחות. יהודיות, ערביות, חרדיות, בפריפריה, במרכז ועוד. זה עורר סערה כי התגרינו במושג בטחון. אני חושבת שזו היתה אחת המערכות הקשות שניהלתי.

יש ניסיון לעשות דמוניזציה, הרחקה, להפוך אותנו לשטן. זה קרה ברביעי שעבר עי ראש הממשלה. כל ארבעת השנים היה צריך לרקוד על חבל דק כדי לבטא את עצמך נכון מול ההשמצות. אחת הח”כיות פנתה אלי בטענה איך שנה שלמה לא נוהל אף דיון בוועדה  חיילות. בכל הבקשות שהתבקשתי לדון בהן קיימתי דיונים. היועצים אמרו לי תנמיכי פרופיל. ואני סירבתי, זו ההזדמנות להגיד מה אני חושבת בסוגית המיליטריזם. שאלתי אותה  למה לא הגשת בקשה לדיון? למה לא קיימת דיון כזה בוועדת חוץ ובטחון שבה את חברה? ולטענה שאני לא יזמתי דיון כי זה לא באג’נדה שלי אמרתי שאני לא צריכה להצטדק. ואח”כ כשהוגשו בקשות לדיון קיימתי דיון בלי להשתתף בו. (זו פרקטיקה מקובלת  גם בוועדות אחרות.).

שאלות ותשובות:

  1. נעמי רגב מירושלים: הייתי בצוות ועדות הכנסת והייתי בדיונים שניהלת. מרשים. הבקיאות הרבה בכל נושא. אנחנו בתנועה עושות בכנסת שני דברים: כנסת נשים וצוות ועדות הכנסת. מניסיונך, מה את מייעצת לנו לקידום הנושאים שלנו?
  • – לתאם יותר עם ראשי הועדות, לבקש לשאול איך אנחנו יכולות לעזור לדחוף את האג’נדה של הועדה ואיך אתה  יכול לעזור לנו. לדוגמא חוק האזיקונים. לשים אזיקון על גבר מורחק. איתות לאשה שהגבר המורחק ממנה. זה עבר בתנאי שיהיה פיילוט. האזיקונים מיוצרים בישראל, בארצות אחרות ומשתמשים בהם ונשות ישראל לא יכולות להשתמש. עברה שנה ואם אתן הייתן מתערבות כי גם זה בטחון של נשים. זה להיות יותר אפקטיביות. להגיע לדיונים ולהיות יותר אקטיביות. כדאי לבחור נשות מקצוע להיכנס לכנסת למרות שאתן כן רוצות לאפשר לכל הנשים להגיע.
  1. עליסה עשת: נושא החיילות הדליק לי מנורה אדומה. הטרדה בצבא. אשה היא אשה, ואני מצפה שאת כיו”ר הועדה תהיי אתן ולא משנה אם הן חיילות כי הן צריכות הגנה.
  • – אני מאד ברורה בעמדות שלי בנושא מיליטריזם וצבא. אי אפשר להגיד הן ילדות. אם אנחנו פמיניסטיות אסור להשלים עם העובדה שמגייסים ילדות שיפעלו נגד עם אחר. או שהן לא יודעות ואז הן מנוצלות במטרה פוליטית מיליטריסטית, או שהן יודעות. וזה לא אומר שלא קיימתי דיונים בנושא הטרדות מיניות. לי קשה לנהל דיון על נשים שצריכות לשרת קרבי. אני נגד אלימות צבאית, אף פעם לא אמרתי שאני רוצה להיות שווה לגברים. לדעתי גם גברים צריכים להשתחרר ממצב פטריארכלי, אז שאני אאבק שנשים יהיו שוות להם? הייתי בוגדת בערכים שלי. וזה לא רק בגלל שאני פלסטינית. גם אם הייתי בארה”ב היתה לי אותה עמדה. לא רוצה שהנשים יבקשו להיות בשוויון בנושאי שאני מתנגדת להם.  אבל היו חיילות שפנו אלי בעניין הטרדות מיניות ותמכתי בהן כנשים. אבל לא אתמוך בהן להיות טייסות. התנועה הפמיניסטית הישראלית נחצתה במאבק בתמיכה ואי תמיכה של אליס מילר.
  1. האם הפעילות שלנו בכנסת אפקטיביות?
  • – הנוכחות שלכן בדיונים במליאה מאד חשוב. מזכיר לכולם שיש נשים שחושבות אחרת. זה אקטיביזם מסוים. לא מספיק, אתן צריכות להיות גם מחוץ למליאה פעילות יותר.
  1. איך הצטרפת לסיעה שבה יש מפלגות כ”כ שונות?
  • – הרשימה המשותפת היא איחוד, ולא מפלגה אחת. בפוליטיקה צריך עשות קואליציות וליצור כוח. מצאנו שזה כלי טוב הרשימה המשותפת. הוכחנו שאנחנו יכולים להפוך לכוח משמעותי במפה הפוליטית בישראל. יש לי מאבקים רבים בתוך הסיעה. לדוגמא בנושא ועדות ההפלה ויכוח עם ח”כ ממפלגתי שהוא איש דת. ויש הסתה נגדי בתמיכה שלי במאבק הלה”טבים. אבל מה שהאיחוד הזה עושה רב מהוויכוחים שזה יוצר. השאלה כמה את עומדת על שלך ומצליחה לשכנע את חברי סיעתי.
  1. איך את משתפת פעולה עם נשים שונות ממך?
  • – שיתוף פעולה בין נשים יהודיות וערביות קיים בוועדה למעמד הנשים בכנסת. נשים שנאבקות נגד נשק בחברה. זה לא התפקיד של העבודה הפרלמנטרית. בזה השקעתי לפני שהגעתי לכנסת. זה עדיין חשוב לי. כן אמשיך לעשות חיבורים כשמתבקש.
  1. האם היית רוצה להמשיך בוועדה לקידום מעמד האשה? אם לא איזו ועדה תובילי?
  • – כרגע לא קיימות ועדות חוץ משתי ועדות. אני בוועדה המסדרת שפעילה בזמן כזה. אני בדילמה כי זכויות נשים בלבי. האם אני רוצה לשים כל האנרגיות בנושאים אחרים שחשובים לי. זה המון לימוד. לפני כל דיון הייתי צריכה לקרוא לפחות מאה דפים. כדי לא לתת שימרחו אותי נציגי המשרדים. להיות יו”ר ועדה זה לא מאפשר לעשות עוד דברים. מצד שני כשאני רואה את המפה הפמיניסטית בכנסת היום ואני מאד מודאגת, וזה קשור בח”כיות. גם המספר פחת וגם ח”כיות שנכנסו לא מחויבות לנושא, ויש גם האנטיתזה של ההבנה הפמיניסטית. האם כדאי לנטוש נושא זה? בואו נחכה ונראה האם יתנו.. ומה הרשימה תחליט.
  1. איך אפשר לקדם שבדיוני הועדה למעמד האשה נראה את חברות הכנסת?
  • – נוכחות של ח”כיות בוועדה זה חלק ממה שאתן צריכות לעשות. לשאול חכיות למה אתן לא מגיעות לדיונים שקשורים לנושאים שלכן. אי אפשר להיבחר כאשה ולא להגיע לדיונים. יש הרגשה שאנחנו רוצות להוכיח שאנחנו יכולות להיות כנשים בכל מקום. הייתי מסכימה אם השיח והן היו הופכות אותו לשיח פמיניסטי, או מעלות את השאלה איפה הנשים בנושא הזה.