מפגש שני – חיפה 19.7.19
פתיחה: סביונה רוטלוי: כיצד נוכל להגדיר מצב חרום לאומי? המצב בארץ ובעולם מבחינתן של נשים – מדרדר. בארץ נשים כבר אינן מובילות אף מפלגה ואין להן ייצוג במקומות ראשונים במפלגות, שלא לדבר על מפלגות שמדירות נשים. ניתן לומר שהמצב המגדרי מהווה גם הוא חסם לשלום.
ענת סרגוסטי: מקווה שהלימוד בנושאים שקשורים ל 1325 יביאו אותנו, חברות נשים עושות שלום, למקום בו לא רק "נספור נציגות מגדר" בכנסת אלא נעמיק בסוגיות פמיניסטיות.
הרצאה ראשונה : ד"ר שרי אהרוני – "כיצד ניתן להגדיר "מצב חרום פמיניסטי"?"
ד"ר שרי אהרוני – מומחית ל-1325, מנהלת מחקרים על נשים ובטחון, מנהלת הארכיון הפמיניסטי, חברת סגל באונ. בן גוריון. שרי מספרת שהיא עוקבת אחרי פעילות תנועת נע"ש, לומדת הרבה ומקווה פעם לשתף אותנו במה שלמדה.
לו הייתה משתמשת במצגת הייתה מציגה בה שלוש תמונות:
תמונה ראשונה
בוועידת האו"ם הראשונה במקסיקו בשנת 1975 היה ניסיון ראשון לשיתוף נשים מכל העולם. המסר היה ששיתוף הנשים יגרום לעולם טוב יותר. הוצג שם סרטון על נשים מכל העולם בו רואים נשים ונערות עניות אשר עמלות קשה להביא מים ועשות את כל עבודות הבית והשדה. הסרטון מסתיים בתמונה של ילדה בת 4 (אסייתית). כאשר המוטו היה כי הכנס הוא למענה למען הילדה והעתיד שלה. איזה עתיד צפוי לילדה הזו? שרי רואה את עצמה בילדה זו. היא נולדה באותה שנה, אבל בתנאים בהם סופקו כל צרכיה ועכשיו תפקידה להחזיר לעולם. מאז אותו כנס היו עוד כמה כנסים כאלו (בסין ובדרום אפריקה), אבל הפסיקו לקיים את הכנסים בטענה כי הדברים אשר מחליטים בהם לא מתקיימים ולכן אין טעם להמשיך בהם.
מה הם האתגרים הגלובליים כיום? קיימת תחרות הולכת וגוברת בין המעצמות על שליטה, משאבים, והגמוניה פוליטית. אלה הדברים אשר קובעים את חיי כולנו.
3 בעיות מרכזיות:
- סביבה ואקולוגיה – נגישות למזון, מים ואוויר. סוגיות דחופות ובוערות בקשר לזיהום אוויר, מים וקרקע. נחוצים שתופי פעולה בינלאומיים על מנת לפתור בעיות אלו כי המדינות חולקות ביניהן משאבים אלו.
- התחמשות – מאז 2010 עליה בכמות הנשק אשר מיוצרת ונמכרת בעולם, נשק קל, כבד וכמובן גם נשק גרעיני. הנשק נועד לכאורה להגנה אבל למעשה מקטין את הבטחון האישי. צמצום הנשק והתפרקות מדינות מהתחמשות זו סוגיה לא פשוטה.
- טכנולוגיה של מידע – נוצר פער טכנולוגי גדול בין אזרחים בעולם. היכולת להשתמש בידע זה נמצא בחסר אצל רוב הא/נשים לעומת מיעוט ששולט ברזי השימוש בטכנולוגיה. מתעוררות כאן שאלות של אתיקה, מניפולציה ושימוש בבינה מלאכותית. מכך נגזרת פגיעות של אוכלוסייה רחבה בעולם.
לבעיות האלו צריך להוסיף פערים כלכליים וגזענות כדי להבין שהסדר הפוליטי משתנה מול עיננו. לסוגיות הללו אין השפעה זהה בכל העולם, יש "דרום גלובלי", ארצות שסובלות יותר מאחרות, ברור שקבוצות החיות בשוליים מושפעות מתהליכים אלו בצורה הרבה יותר קריטית. איך נספר את הסיפור שלהן? איך כל התהליכים הללו משפיעים על נשים? איפה נמצאת היום הילדה בת ה-4?
תמונה שניה:
התמונה לקוחה מחדשות השבוע, תיירת בריטית נאנסה ע"י 12 בחורים ישראלים בקפריסין. איפה צריך להתקיים המשפט, בקפריסין? בארץ? תחת איזה חוק ישפטו אותם? שימו לב כי המושג "בן טובים" מופיע תמיד בהקשר לאונס קבוצתי או פשע חמור קבוצתי אחר. ידוע שקבוצה של גברים מאפשרת לחבריה פשעים קשים שלא היו מבצעים ביחידות. האם האונס הוא מצב חרום פמיניסטי? יש כאן מצב חרום מתמיד עבור נשים.
לנשק גרעיני פוטנציאל פגיעה גבוה אלפי מונים מפגיעת סכין או אקדח. אבל הנשק הקל או הקר מאיימים על חיי מיליונים באופן יומיומי. הפמיניסטיות מצביעות על כך שהנשק "הקל" יוצר "באג" במצב הביטחון האישי, הוא אינו מאפשר לנשים לחיות חיים עם בטחון. "התהליכים הגדולים" של המדינות ו"התהליכים היומיומיים" של הא/נשים החיים בהן קשורים. החשיפה האישית לאלימות היומיומית היא יותר קשה ומתרחשת בהווה, הנשק הגרעיני מאיים על העתיד.
דוגמה: בישראל בין השנים 1994 – 2014 הייתה מדיניות לצמצום אחזקת נשק קל בידיים פרטיות. חיילים יצאו הביתה ללא נשק כנ"ל עובדי חברות שמירה. בשנים אלו הייתה ירידה דרמטית ברצח נשים יהודיות בישראל. לעומת זאת הסיכוי לרצח של נשים בחברה ערבית עלה באופן דרמטי. מדוע? הנשק בחברה הערבית ברובו אינו חוקי. מדובר בסוגיה של בטחון כשנשים משתי התרבויות (יהודית וערבית) מושפעות במידה כה שונה מאותה מדיניות.
כידוע, רוב מחזיקי הנשק הינם גברים והם תומכים בהרחבת החזקתו. בשנת 2015 השר ארדן פעל להסרת המגבלות על אחזקת הנשק בידיים פרטיות בטענה ל"בטחון לאומי". ההנחה היא שבעשור הקרוב מס' הנשים שיירצחו גם בחברה היהודית יגדל, המגמה כבר מסתמנת, כלומר יש קשר בין פגיעות בבית ובטחון לאומי.
מתי למילה יש משמעות? תלוי מי אומר את הדבר. כשהשר ארדן מודיע שיש איום קיומי הוא יכול לגייס משאבים על מנת לפעול נגד אותו איום. האם לנשים פעילות יש אפשרות להכריז על "איום לאומי"? בעקבות החלטה 1325 של מועצת הבטחון נשים יכלו לתבוע קול לעצמן. נוצר שינוי תודעתי בעולם. למשל בקולומביה יש שיתוף מפתיע של נשים בתהליכי משא ומתן לפתירת קונפליקטים.
תמונה שלישית
תמונות של נשים מארגונים שונים (כולל נע"ש) אשר מתארגנות נגד מצב החרום של מלחמה ואלימות יומיומית. אלו תמונות אשר משבשות את הסדר הקיים וזו הנורמליזציה של מצב החרום הפמיניסטי. במרחבים אלו נוצר ידע אשר אין דרך אחרת ליצור אותו. זהו ידע על בעיות בטחון אשר נוצר מתוך צורך דחוף. פרימה של שתיקה על עוולות אשר נעשות כל הזמן. יצירת אפשרות של חשיבה.
לסיום כמה מילים על פחד – קיימת רתיעה אצל נשים רבות מפני שיחה על ביטחון ואלימות, נשק ונשק גרעיני. לכאורה הרתיעה נוצרת כי "איננו מבינות בזה, איננו יכולות להשפיע על זה, לא יקשיבו לנו, איננו יכולות לעשות כלום.." וגם אולי כי נשים אקטיביסטיות נתפסות כ"לא נחמדות" ולכן לא אהובות… חשוב להבין מה חוסם נשים מלדבר על ביטחון, מה המחירים לאי השתתפותן? וגם איך אפשר להתארגן כדי לעזור להתמודד עם הפחד? (למשל נע"ש נתפסת כתנועה של נשים "נחמדות").
ב 1973 רק 30% מנשות ישראל עבדו בשוק העבודה. מאז יש עליה גדולה בהשתתפות של נשים למעגל העבודה, אך שינוי זה מלווה גם בקשיים. קיימים כ 550 ארגוני נשים אשר פועלים בתחומים רבים למען נשים. זו פעילות סיזיפית… השלום אינו מסתתר מאחורי הפינה, עלינו להיות מוכנות שהוא לא יגיע בשנה הבאה. עבודה פוליטית היא קשה ודורשת קבוצה תומכת!
הרצאה שניה – הגב' נאילה עואד – "כיצד על נשים ומיעוטים אחרים לפעול אל מול המציאות הנוכחית?"
נאילה עואד היא פעילה פמיניסטית בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני במגדר. המחקר שלה עסק בשכול הפוליטי, התרכז במחאת אוקטובר 2000. כיום הינה מנכ"לית של ארגון "נשים נגד אלימות" ופעילה בכנסת בהקשרים של נפגעות עברות מיניות.
היססה לפני שהסכימה להגיע להרצות בפני פורום זה. מודיעה שלא תהיה "נחמדה" (מבחינת האמירה לא מבחינת ההתנהגות). היא שואלת מה התפקיד "שלנו" לגבי קידום תקנה 1325 בישראל?
לדעתה שכול פוליטי יכול להוות מקור של דיכוי או עוצמה. הנשים הערביות בישראל מדוכאות פעמיים פעם כמיעוט ערבי ופעם כנשים. כאזרחיות המדינה מגיע להן כל הזכויות, אבל רצח האזרחים הערבים בארועי באוקטובר 2000 הוא תולדה של מדיניות גזענית. בנוסף קול הנשים הערביות סביב הארועים הושתק.
האם ניתן לייצר "קואליציית נשים אלטרנטיבית"?
החלטת האו"ם 1325 מדגישה את השפעת הקונפליקט על נשים ונערות במקומות של סכסוכים. נשים רבות מדברות על הצורך בייצוג של נשים ומתעלמות מהצורך הדחוף בשמירה על זכויות אדם במדינה. נשים חייבות לדבר על הכיבוש כי הקונפליקט במדינה הוא הכיבוש ואם לא נדבר עליו נמשיך לשלם מחירים ולא יהיה בטחון אישי. כדי שהאג'נדה שנשים תורמות לשלום ובטחון תהיה בת קיימא צריך לקחת את הכיבוש בחשבון.
יש צורך להכיר בנשים הפלסטיניות אזרחיות המדינה כחלק מקולקטיב לאומי בעל זכויות המהווה מיעוט של 20% מהאוכלוסייה. זהו חלק ממגוון האוכלוסיות בישראל וברור שגם הנשים הערביות רוצות לדאוג לחיי ילדיהן שיהיו טובים יותר וללא דיכוי.
עד כה נחקקו יותר מ-50 חוקים מפלים, הגזענות פורחת, ועכשיו נוסף חוק הלאום הפוגע בערבים בתחומים שונים כגון בזכויות קרקע, זכויות כלכליות, חברתיות, ופוליטיות (גם של האסירים הפוליטיים). ישנם חסמים מוסדיים המונעים הזדמנויות שוות בחינוך ובתעסוקה. דוגמאות: רק ל3% מהיישובים הערבים יש אזורי תעשייה. יש כפרים לא מוכרים חסרי תשתיות בסיסיות. מורות ערביות אינן משולבות בחינוך היהודי (למרות שבמקצועות רבים אין הכרח שהמורה תהיה יהודיה) ויש כיום אלפי אקדמאיות ערביות מובטלות. במקומות רבים במרחב הציבורי מסתכלים על הערבים כפצצות מתקתקות.
"נשים נגד אלימות" פועלות לשנוי בתוך החברה הערבית, אינן זקוקות לגורם חוץ שיעשה זאת. האתגר שלהן הוא למצוא חיבור ושותפות בנושאי פוליטיקה ומגדר עם קבוצות נוספות בחברה היהודית. צריך לדאוג לזכויות הפרט ומיגון אישי ובסוגיות היסוד שמוצגות ב1325. צריך לדבר על בטחון אישי ולא רק בטחון לאומי, ועל כללי עבודה יסודיים המבטיחים מרחב בטוח ומכיל באופן אמיתי. נאילה קוראת להתייעצויות בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית ולהגדרה אופרטיבית למושג השונות. ארגון הנשים נגד אלימות קורא לממשלת ישראל לאמץ את ההמלצות ליישום 1325 ולהבטיח מעורבות הנשים בתהליכים (בלי הפרד ומשול).
בעבר ניסו להשיג מעין "מדד בטחון", בסקר בדקו מה משמעות שלום עבור נשים. התברר שבמקום הראשון אצל כלל הנשים זה "ללכת בביטחון ברחוב", בטחון כלכלי מקום שני, אצל הנשים הפלסטיניות הפחד לאבד את הבית מקום שלישי בגלל תכיפות הרס בתים לא חוקיים במגזר הערבי.
נשאלת השאלה – כדי לייצר שיתופי פעולה בין נשים יהודיות וערביות האם כדאי לעבוד לחוד על 1325 ואחר כך לחבור? האם כדאי בכלל שנדבר על העבר (כיבוש)? אולי עדיף להתרכז בעתיד? בעוד חודשיים תתקיימנה בחירות, איך אפשר להגיע לקבוצות נשים ערביות כדי לשכנע לצאת להצביע? האם יש כיום יציאת בנות ערביות לשרות אזרחי? איך נעשה את הדיון הזה בלי שיימינג בליימינג ונוביל את האתגר המשותף יחד?
נאילה – באופן אישי בתחילה לא רצתה לשתף פעולה עם קבוצות נשים יהודיות בשל הייאוש בו הייתה שרויה. גם בשל המלחמה בעזה ב-2006 אך גם בגלל שלהערכתה קבוצות נשים רבות פועלות "באופן קליל"(light). אחרי שתופי הפעולה במחאת הנשים על רצח נשים היא מרגישה שעכשיו חייבות לשלב ידיים. כמות הנשק שמסתובבת בכפרים וגוזלת חיי אדם מדרבנת "לעשות משהו". זה הזמן לעשות שתופי פעולה פמיניסטים! צריך לא לוותר על הייחוד של כל קבוצה אך לחפש את המשותף עליו מסכימים. הכיבוש משפיע על מה שקורה עכשיו, אי אפשר להתעלם מהשפעת המלחמה על החיים, הכסף שהולך למלחמה לא מגיע למקומות הנכונים אצל האזרחים.
בטחון איננו רק בטחון לאומי. אם רוצים לשמוע נשים ערביות צריך להקשיב להן. היא לא באה להגיד מה שאולי היינו מבקשות לשמוע, הנושאים הללו קשים וצריך לדבר עליהם.