תובנות על רעב, על אהבה ועל שלום…/ יעלה רענן

השתתפתי באוהל “צום איתן” של נשים עושות שלום על המדרכה ליד ביתו של ראש הממשלה.
בחרתי לצום 50 שעות ברציפות, כסמל ל50 ימי המלחמה האחרונה, אותה עברתי כחברה בקיבוץ כיסופים.
היומיים הללו, ללא מזון כלל, בסביבה של חברותיי לתנועה, היו חוויה משנה חיים. ואני רוצה לשתף.


קודם – על הרעב… – קיבלתי טעימה של מה זה רעב. ביום השני לצום, ואני ללא מזון כ 40 שעות, נכנסתי לקפה פריז, אשר בלב רחב איפשר לנו להשתמש בשירותים בכל עת. אנשים בשולחנות אוכלים. ואני – הדחף, היצר, היה פשוט לקחת מהשולחן. לא מעניין של מי זה, לא מעניין כל עניין של מגבלות חברתיות, רק לקחת ולאכול.
כמובן שלא עשיתי זאת. אבל הבנתי קצת יותר מה המשמעות של ילד רעב, של אדם רעב, של מלירדי אנשים שסובלים מרעב – ואנחנו, החברה השבעה, פשוט אוכלים.


ביום השני לצום הבנתי גם את חוסר היכולת של אדם רעב לקום ולפעול למען עתידו. אין כוח. הראש מרגיש כמו עיסה של בצק. המחשבות יוצאות ממנו לאט. ושוב, אנחנו – העולם השבע – מאשימים שוב ושוב את הרעבים ברעב שלהם.


תובנה # 1: כל אדם מהחברה השבעה, צריך לצום לפחות יומיים, ולנסות ולהמשיך בחייו כרגיל. להבין את המלירדים אשר חיים ברעב באופן קבוע. אולי חלוקת העושר בעולם תשנתה..
ועכשיו על אהבה… כן, זה מה שהיה באוהל שם, על המדרכה המלוכלת מפיח, ליד כביש רועש, צמודות לחומה של ביתו של ראש הממשלה.
אבי שאל – האם היו נאומים? והתפלאתי, שכן אף אחד לא נאם. הגיעו חברות כנסת ביומיים שהייתי שם – יעל גרמן ועליזה לביא מיש עתיד. ישבנו במעגל. בכייף נתנו להן את המיקרופון שידברו איתנו. דיברנו איתן. אף אחד לא נאם.
אותה אהבה אשר שררה שם, שהתבטאה בקבלת כולןם כפי שהן, שהתבטאה בכמות החיבוקים. בחוסר הרמת קול, גם בשיחה במעגל כשהיה שם יהודה גליק, דיברנו. הוא ואנחנו, ולא היו צעקות, ולא הייתה שנאה, רק הקשבה. לא מסכימה איתו. בכלל. אבל דיברנו והקשבנו. הקשבנו.
האהבה אשר לקחה מאיתנו את כל הסממנים החיצוניים, של ימין ושמאל, של דתיות וחילוניות, של עשירות ועניות. ונשארנו רק בני אדם (או יותר – בנות חווה).
האהבה אשר כמהתי למלא אותה בתוכי, וחברתי מירי אברגיל לימדה אותי עד כמה היא מגנה וממלאת, כאשר הגיע בריון ובגסות רוח הוציא פלאפל ואכל שני סנטימטרים מהפנים של הצמות, ומירי בצחוק לבבי אמרה – תחזור שוב בשבע בערב, ובשמחה אצטרף אליך לארוחה…
ועוד ועוד…


תובנה # 2: בדרך הזו, של האהבה, הקבלה, הפתיחות המלאה, וחמלה – אין כל בעיה להגיע להסכמים. גברים – תשאירו לנו את המלאכה, תלמדו מאיתנו. יש לעולם סיכוי להיות טוב יותר.
ועל שלום: לילי ויעל אדמי – אחריות על ההובלה באהבה. סביונה אחראית על האיפוק ועל הדרך המכובדת. אילת על הפצת המידע לתקשורת (אשר לא רוצה להתעניין). הדסה על מילוי הימים בתוכן משמעותי. גלית על הבאתונ לאוהל באופן מסודר. יהלומה ומירי על השמעת הקול האחר. ומאות ואלפי הנשים אשר ביחד, רק ביחד, יכולות לעשות זאת.
עם כל כך הרבה מחויבות לשלום, הוא יגיע.

תודה שאפשרתם לי להיות חלק מהדבר המדהים הזה.