שנה לרצח הנערים, שנה למלחמה / גלית גזית

עברה שנה,

כל-כך מהר עברה שנה.

לפני שנה נרצחו 3 נערים יהודים ואחר כך נער ערבי. רציחות שהובילו

בדרך לא ברורה אל מלחמה שבה, כמובן, נהרגו עוד רבים ורבות.

ואני לא מבינה איך זה שאנחנו, שגדלנו על משפטים כמו “כשאתם

תגיעו לגיל הזה לא יהיו מלחמות” לא רק שחיים במלחמות לא

נפסקות, אלא גם מגדלים את הילדים שלנו בדיוק אל אותו תסריט.

איך זה, שלמרות היכולות המוחיות המדהימות שלנו, שמביאות אותנו

לירח, שמפתחות דרכי שיחה חוצות יבשות במהירות העפעוף, אנחנו

לא מצליחים לפתח כבוד בסיסי לעצם החיים. איך זה שעדיין לא

הצלחנו לפתח בתוכנו את הערבות לשכנים שלנו, ואת הידיעה שהם

ערבים לנו.

אני לא מבינה איך זה שלא התחלנו ליישם את העיקרון הראשון של

אושר – שהוא מימוש החיים שקיבלנו.