05.10.17
נשים עושות שלום
גם אני שם הייתי, וגם אני התמלאת במלוא האנרגיות החיוביות שזרמו מכל עבר, בקהל הנשים העצום והרב שגדל והתרחב והגיע ליום השיא בעצרת המונים בירושלים, שלושים אלף רובן נשים, מכל רחבי הקשת הפוליטית: יהודיות וערביות, חילוניות ודתיות, שמאליות ומתנחלות, כולנו שרנו ורקדנו לצלילי שירי שלום, שהושרו בעברית ערבית ואנגלית.
"כן זה אפשרי, לא עוצרות עד שיושג הסכם מדיני"
"אמרו כן לשלום, וכן לאהבה, וסלאם עלינו ועל כל העולם"
צעקנו במלוא גרוננו, אנחנו הנשים באנו בלבוש לבן כשסרט כחול על דש הבגד מהווה סימן הכר נוסף לשלום.
כל מי שלא היתה שם ולא חוותה את הביחד, האמונה וההתלהבות, ואת הרצון העז של כולם לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני, לא חוותה עוצמה נשית סוחפת ומדבקת כזו מעולם. כן גם גברים הצטרפו ואחד מהם אף עלה לנאום על הבמה, אך הנשים הן אלו שנתנו את הטון והקול הנשי שידר אופטימיות והליכה לקראת, מול הקולות המזלזלים והאדישים.
תנועת "נשים עושות שלום" קמה לאחר מבצע "צוק איתן" בשנת 2014 וחרתה על דגלה – "שלום אינו אוטופיה: הוא הבסיס ההכרחי לחייהם של שני העמים במרחב הזה בביטחון ובחופש". התנועה בלתי מפלגתית, רחבה וצומחת של אלפי נשים (וגברים) הפועלות ומשפיעות במרחב הציבורי והפוליטי, כדי להעלות לראש סדר היום הציבורי את הפתרון המדיני, הפתרון היחיד שמציע עתיד של תקווה וחיים.
ואיך אני הגעתי לכל זה, הרי אני לא פעילה פוליטית ולא עומדת בצמתים כמו הרבה נשים נפלאות אחרות, אבל כשהבת שלי גלי, שגרה בשדרות וספגה כל השנים את הקסאמים שנחתו על העיר, סיפרה לי שהיא שותפה פעילה ב"תנועה למען עתיד הנגב המערבי" ראיתי שבעצם העקרונות הם אותם עקרונות והמעשים הם אותם מעשים והבנתי שהרי עוד מבצע ועוד כניסה לעזה לא יקרבו אותנו לעולם לשלום ולחיים טובים יותר, ורק יוסיפו שכול ואובדן כמילות השיר הנפלא בביצועה של חוה אלברשטיין והמילים של חנוך לוין: להלן הבית הפותח בשיר:
לאן הלך ילדי
ילדי הטוב לאן
חייל שחור מכה חייל לבן
לא יחזור אבי
אבי לא יחזור
חייל לבן מכה חייל שחור
בכי בחדרים ובגנים שתיקה
המלך משחק עם המלכה
המלך משחק עם המלכה אבל אנחנו החיילים משני צידי הלוח הם אלו שנפגעים ומלחמות לאורך כל ההסטוריה מעולם לא הביאו לשלום ולרגיעה.
לפני שנה בסוכות, הייתי בטיול במדגסקר, וכל הזמן הגיעו אלי פוסטים של חלק מחברי קבוצת הטיולים שאני משתתפת בה, והם, שהשתתפו בצעדת התקווה לפני שנה, שנמשכה מראש הנקרה ועד ירושלים, גרמו לי לרצות להשתתף השנה בעצרת של התנועה: "נשים עושות שלום". וכמובן ובעיקר גם בזכות חגית לביא שבדרכה הצנועה והעדינה, והמקרבת לבבות, והלא מתלהמת, היא שהביאה לידיעתי את הפרטים על התנועה וצרפה אותי אליה, ואכן הצלחתי בהחלט לחבור לאותן נשים חדורות אידיאלים שהדביקו אותי בהתלהבותן.
ואכן לפני שבוע הגעתי עם בוקר לשוק בחצור הגלילית, התערינו באוכלוסייה באנו לחזק אך יצאנו אנחנו המחוזקות, בלטנו בלבוש הלבן ובניצוחה של עדנה מקבוץ סאסא, השגרירה שלנו לשלום מנהלת להקת הריקוד "בראשית לשלום" שמורכבת מנערים מכל צבעי הקשת יהודים וערבים קיבוצניקים ועירונים… יצאנו בריקוד סוחף על פי המנגינה "היא רק רוצה לרקוד" הרימונו ידיים וצעקנו בקול רם "היא רק רוצה שלום" וסחפנו אלינו עוד ועוד נשים מטובא זנגריה ומחצור, השוק עצר את פעילותו וכולם כולם הביטו בנו, לא וויתרנו וחזרנו על הריקוד גם בשעות הצהריים החמות והמתישות, לאחר מנוחה קלה צעדנו מכנסיית האושר לכנסיית הלחם והדגים והגענו לטבריה וגם שם צעדנו ברחובותיה כשלאורך הרחוב אנשים מקבלים אותנו בחמימות, ברחבה בשיא ההתלהבות המשכנו לרקוד ולשיר את "תפילת האימהות" שיר שחובר לפני כשנה ע"י יעל דקלבאום ותורגם לשפות שונות שמושר כיום ברחבי העולם, גם שם נאומים לא חסרו .
למחרת כבר נסחפתי ונסעתי לנצרת בצהריים, צעדנו בעיר הערבית כשרבים רבים מנופפים לנו לשלום ומצטרפים וביחד מנינו כחמש מאות אנשים כשהפעם הגברים לא טומנים ידם בצלחת ומצטרפים בקול חזק לשירה ולריקודים. כולם דיברו על יום השיא בים המלח וירושלים ואני הרגשתי שאני כבר בתוך ואיני יכולה לסגת.
בחול המועד סוכות ביום ראשון 08.10.17 התייצבתי מוקדם בבוקר בצומת הגומא וכעת לאחר שהפנים כבר מוכרות והביחד עולה על הזרות והניכור, הגענו בשעה טובה לים המלח. גם מאירה הכהן השתתפה ביום זה וגם גלי הבת שלי אך בהמון הרב לא הצלחתי למצוא את ביתי. נכון היה חם מאוד ואפילו המתזים הקרירים לא ממש עזרו, אך מה כל זה לעומת ההתלהבות וההתרגשות והגרון החנוק מדמעות, לשם גם הגיעו אלף חמש מאות נשים פלסטינאיות מהגדה כשהאוטובוסים שלהם ממומנים ע"י הרשות הפלסטינאית, כולם התערו עם כולם, ערביות ויהודיות וחובשי כיפות עם חילונים נכנסו למעגל הרוקדים מחאו כפיים ושרו עם כל הלב, וביחד באוהל היצירה הכינו ריבועים לשלום ותלו אותם על הקירות. לאחר צעדה בחום הכבד הגענו לאוהל השלום ושם על הבמה האזנו לקולה הצלול והעדין של מרים טוקאן מתמזג עם קולו של דויד ברוזה והודיעו גם שהגיעו משלחות מכל חמשת היבשות: מדרום אמריקה, מאסיה, ממערב ומזרח אירופה ומאפריקה, אך לא שמעתי שהגיעה משלחת מארה"ב, וביחוד ריגשה אותי אשה שהגיעה מסין עלתה על הבמה וביחד איתה, כל ההמון הרב, שרנו ורקדנו את "תפילת האמהות". כל כך התרגשתי עד כי נעתקו המילים בפי ואפילו לא יכלתי לשיר, רק את תנועות הריקוד ביצעתי, לסיום הרגשתי צער על כך שהנשים הפלסטינאיות לא יכולות לבוא איתנו לירושלים, הרי כבר ממש התחברנו, נפלו המחיצות והרגשנו כבר כמעט חברות… המדינאים מה לעשות…
Photo credit: Arianne Littman
ואסיים במקום שבו התחלתי, לצעדה בירושלים נוספו עוד ועוד אנשים וכל ההמון הרב התקבץ והגיע לגן העצמאות לעצרת רבת משתתפים, עם נאומים מכל צבעי הקשת ואזכיר רק כמה מהם:
ח"כ לשעבר שכיב שנאן, ששכל את בנו כמיל בפיגוע בהר הבית, לפני שלושה חודשים, וקרא לנשיא הפלסטינאי – אבו מאזן ולראש ממשלת ישראל – בנימין נתניהו, לשבת יחד ולהשיג שלום: "די לכיבוש ודי לטרור, שמעו את קולות הצדק והאמת, כולם רוצים שלום ומהמקום הזה יוצאת התקווה".
והיתה גם עדינה בר שלום מקימת המכללה החרדית בירושלים ביתו של הרב עובדיה יוסף.
ליאורה הדר מתנחלת מעלי זהב, שסיפרה שהצטרפה לתנועה כי חשוב היה לה לקדם הסכם מדיני שיביא קץ למעגל הדמים: "אנחנו יכולים להתגבר על העבר וללכת לעתיד, יש לנו את האחריות לדאוג לעתיד טוב יותר, זאת הזדמנות היסטורית, זו השעה וכן זה אפשרי ".
וכמובן הזמרות הנפלאות שהנעימו לנו לכל אורך הדרך וכל ימי הצעידה: והן ריגשו אותי עד מחנק אציין את מי שאני זוכרת: מרים טוקאן הזמרת הערביה עם הקול הנפלא והשער הארוך, יעל דקלבאום שלא הפסיקה להלהיב את כולנו, אסתר ראדה עם הצמות הארוכות והקול העדין, ועוד זמרות ערביות מקסימות ששמן נשכח ממני ואיתן הסליחה.
ולסיום עוד אפיזודה קטנה: האוטובוס שלנו חנה במקום שקשתה עליו היציאה ומכוניות רבות חסמו לו את הדרך ואז צעקנו כולנו פה אחד את סיסמת התנועה: "כן, זה אפשרי" ואכן אחת הבנות ירדה מהאוטובוס וכיוונה את התנועה והוציאה אותנו מהבוץ בלי עזרתם של הגברים וללא עזרת המשטרה – תבורך.
ומה אני לוקחת מהמסע ומהעצרת לשלום? האנרגיות החיוביות עדיין ממלאות אותי ואני לא מרימה ידיים ולא מקשיבה לקולות מהצד שמנסים להרפות את ידי ולומר בזלזול שכל מה שעשינו, ממילא לא עוזר, לאורך כל ההיסטוריה היו תמיד קולות כאלו ואף על פי כן קמו אנשים וניסו לשנות והצליחו, לפעמים לא בדור שלהם לפעמים זה לקח כמה דורות אך לשבת על הכורסה ,להיות בצד ולא על המגרש, לא יגרום לשום תהליך להתקדם ואני גאה שכן לקחתי חלק ועזרתי ולו במעט לזרז את ההסכם המדיני שיביא לשלום שכולנו רוצים בו ופנים רבות לו .
רשמה: עליזה איתן
פורסם בעלון קיבוץ עמיר
