רשמים מביקור באוהל “צוק איתן” / המשוררת לאה איני

“כמה רשמים משלישי שעבר… האוהלון שהוקם ליד בית ראש הממשלה בירושלים בצומת הסואן, מתמלא ומתרוקן חליפות. על כסאות הפלסטיק, באוגוסט החרוך מפשעי שנאה ומשמש אלימה לא-פחות, נשים, אימהות וסבתות, וצעירות שאך זה שבו מהמזרח עם צמידים צבעוניים ועיני זן מאירות, צמות 48 שעות, או יממה שלמה, או כל כמה שאפשר, כבר 42 ימים, ולמען עניין אחד בלבד, שבישראל 2015 נראה חתרני עד ילדותי לדורשו – שלום.
מסביבן הנהגים מפטירים קללה או “כל הכבוד” (לרוב הראשון), ועוברי האורח מתעלמים או נעצרים להקשיב, או להתווכח (לרוב האחרון). אבל זה לא משנה. הן, הנשים, כאן בכדי להישאר 50 ימים, כאורכו הארור של “צוק איתן”, עם הסרט התכול שעל חולצותיהן הלבנות המיוזעות, ובזכות אימא חושבת אחת, ליליאן וייסברגר, שהחליטה בצוק האסוני ההוא, שהיא לא תברח עוד מהפירוש של היות שני בניה בצבא, והיא גם לא תמתין חלילה לבשורתו הרעה. (ובכלל אימתי נשים מודעות בורחות? האמינו לי, וזכרו את “ארבע אימהות”, הן לא). אז ליליאן-לילי קמה ועשתה מעשה, שעד היום הביא את תנועת “נשים עושות שלום” למניין של 13.000 נשים שהתקבצו מכל הקשתות: ערביות ויהודיות, דתיות וחילוניות, ימניות ושמאלניות, להשמיע קול, ולהשיב שפיות שערה במין הבנה טבעית של “אין ברירה”; שחובה על כולנו למצוא את המשותף בין כל ההורים, שהפוליטיקה הקטנה המתפרנסת יפה-יפה מהדם ומההסתה היא לבדה המונעת מהם-מאיתנו לחיות את החיים, ולא בכדי למות אותם, או לפחד מהם ולהעצים בזדון את המקצינים…. כי באמת אין ברירה…
כי זיכרון הגירוש של אימא שלי וסבא שלי, כמו שאומרת באוהל, בתורה, תבסית’ הדתייה אצילת הנפש משפרעם, לא יעניק לילדי חיים נורמליים, ולא שמחה, ולילי וכל האחרות הרי ממילא רק רוצות את הבנים והנכדים מחרפי הנפש שלהן בבית, שאחרת בשביל מה הן הרו אותם, וילדו וגידלו… והתשובה שמצמיתה אותן, שבה ומקדשת את הצום ואת ההתעקשות המפוכחת שאת המלחמה האמיתית עלינו לקיים למען החיים. ועליהם.
ולפתע אישה חרדית אחת, אמיצה, מתיישבת, מקשיבה, ואט אט נאנחת באי נחת… המסרים שכה שונים מאלו שהיא מולעטת בהם, מהתקשורת ומהרבנים, הקולות שהיא רואה בהם בגידה… אני חיה בגן עדן, היא זועקת לבסוף למיקרופון שנותנות בידה הצמות בנדיבות, והנה אתן מדברות כאילו הכול שחור במדינה הזאת, הכול רע… אני מתה להגיד לה ש”הצד שלה” הוא זה שהביא עלינו את השחורות האחרונות בדמות התינוק השרוף עלי דוואבשה והנערה השחוטה שירה בנקי, שרק רצתה גן עדן אמתי לכולם… אני מתה להגיד לה שליד “גן העדן” שלה, יש כאלו שחיים פה יום ולילה בגיהינום, ולא רחוק מכאן, בשטחים. ואפילו בלב המדינה. אבל היא רק זועקת איפה הנשים הפלסטיניות בכלל? איפה השוויון?!
חברתה היהודייה, האמיצה לא-פחות, של תבסית’ מהגליל מספרת שהן ישנן, שהקולות בצד ההוא קיימים כמו אצלנו, אלא שבכדי לבוא לכאן, הן צריכות קודם כול לנצח את המסורת המוסלמית שמקומה של האישה הערבייה בבית (כמו אצל החרדיות היהודיות אגב); ובטח שלא באוהל שלום עם יהודיות… אבל החרדית כבר הלכה. קמה והלכה.
כי לא, אין שיוויון… ובכלל, ממתי יש שיוויון בין כובש לנכבש?! כבר אמרה בתחילת התארחותנו, הסופרים והמשוררים, באוהל, חברתי טל ניצן, שקראה שירים מרטיטים. אז אני לא אומרת. אני מכבדת את דרך החמלה, הרכות והנועם של האוהל. לא מתווכחים. מדברים. לא רבים. משלימים. ולפחות, מנסים בכל תעצומות הנפש. דרכי שלום בלבד. אחר-כך אלמוג בהר קורא שירים נהדרים גם בערבית נהדרת, ושלומי חתוכה שאומר זה מרד, מרד מבורך, קורא שיר עז מספרו החדש, ויחד עמו המשורר תום הדני נווה, והמזמינה שלנו, יעל זליגמן, שקולה נשבר בעת הקראת שירה הנוקב. ואני, שסיפרתי על יונתן (מ”ורד הלבנון”), שניסה להתאבד במלחמת לבנון הראשונה, כי לא רק האימהות והאבות מפחדים, גם החיילים הצעירים הללו, הנשלחים להילחם בעבורנו משל ויתרנו כאן על המחר, הופכת עוד בדברי החרדית, בדרך חזרה הביתה, ברכב…
אתם משכנעים את המשוכנעים, אני שבה ושומעת את קולה הכועס באוזניי, כשאני חושבת: בדיוק להפך. כמה לא מובן מאליו בישראל הדורסנית, המדברת שנאה, לחזק את הקולות האחרים, המתונים, השוחרים טוב. קול ועוד קול ועוד אחד…
מחרתיים בערב יתקיים אירוע הסיום של חמישים ימי “צום איתן”, והאוהלון שליד בית ראש הממשלה בירושלים יפרוש את יתדותיו בחיבוק רחב. יותר רחב. בניצוץ עז חובר לניצוץ עד בוא האור. אנא בואו. תמכו. הצטרפו. זכות אנושית ובסיסית היא לדרוש שלום, לדרוש עתיד. איך שכחנו, הושכחנו. כעת נזכור. חובה לזכור.
תודה יעל יקרה על ההזמנה, תודה לילי, ולכל הנשים האמיצות שבאוהל ובתנועה על ההגיון הבריא ועל הכוחות.”