רשמים מאוהל צום איתן / יעל אדמי, 24.8.15

אתמול הגעתי לאוהל עם ציפיות נמוכות. עייפות מצטברת, תחושה של סוף ומאמץ גדול לקראת אירוע הסיום ביום רביעי לא הותירו בי מקום רב להתרגשות.
והנה, מבלי שתכננתי התחיל התהליך המוכר של צבירת אנרגיה והתחזקות מתוך ההתרחשויות באוהל, האוהל הפך עבור רבים ל”נקודת טעינה” – מתחברים וממלאים את הבטריות של התקווה והנה זה קרה שוב.
אז כך זה היה, אליעזר יערי בא לספר את הסיפור האישי שלו, לשתף בספר החשוב שכתב “מעבר להרי החושך”, ולטעת בנו תקווה שהשינוי אפשרי. בספרו מתאר אליעזר את המהפך שעבר כשהבין שהוא לא מכיר את שכניו הקרובים ויצא למסע של התחברות והכרות עם ערביי ירושלים, השכנים שלו. הוא סיפר על נשים פלסטיניות מופלאות שפגש, מנהיגות נחושות שמצליחות לייצר שינוי בתוך היום יום התובעני בו הן נתונות, הוא בא לאוהל שלנו כי הוא “מאמין גדול בכוחן של הנשים לעשות שלום” והוא מרגיש שכעת זה “זמן להזדמנות”. אליעזר קרא מתוך התלמוד על אלכסנדר מוקדון שאמר: “אני אלכסנדר מוקדון הייתי טיפש, עד שהגעתי למדינת הנשים באפריקה, ולמדתי חוכמה מן הנשים” (‘מסכת תמיד’ דף לב’), אז פלא שהתעודדנו?
ואז דיבר ד”ר חנוך בן-פזי מבר אילן פילוסוף מוערך, מומחה בינלאומי למשנתו של לוינס, הדן ביכולת לפגוש באחר, להתגבר על הזרות. חנוך ריגש כשאמר שעלינו “להרשות לעור שלנו להיות מלא נקבוביות, יש פצע וצריך להעז ולדבר עליו” לדבריו “אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איפה אנחנו לא מקשיבים”, לא להותיר את הזרות. חנוך סיפר על שבעת הכרכים של ועדות האמת הפיוס מדרום אפריקה, שהוא שקוע בקריאה שלהם ונפעם מהמהלך שנעשה בהנהגתו של נלסון מנדלה. לדבריו זהו מעשה בלתי יאומן שנתן ביטוי לצורך של האדם הפוגע לתת עדות ולומר “אני האיש שעליו דיברת”, מעשה שאפשר את השינוי, מתוך לקיחת האחריות התחולל השינוי. חנוך דיבר על החשיבות של השפה כמחברת בין אנשים והצר על היותה של השפה הערבית זרה ומנוכרת למרביתנו. באותו רגע ממש הצטרף למעגל חאלד ממזרח ירושלים, שהפך להיות אחד מבאי האוהל הקבועים, ויחד קראנו בעברית וערבית שיר על “נשים עושות שלום” וקינחנו בשיר “מי האיש” בעברית וערבית. הרגשנו שכך תרמנו את תרומתנו הקטנה להשמיע את השפה הערבית בשיח של שלום ולהתרחק מהקיבעונות שהשתרשו לשמיעת השפה הערבית כמאיימת ומפחידה. חשבתי שדיינו, בהחלט הספק נחמד לערב ה- 47 של האוהל שלנו ואז הגיעו צעירי הליכוד, שלושה צעירים חסונים עם דגלים גדולים של הליכוד כשהם אוחזים בשני מגשי פיצה לוהטים כדי “להאכיל אותנו, את הנשים הצמות”. אני יכולה לכתוב רבות על מה שתחולל באוהל בהמשך הערב הארוך, אבל נראה לי שזה היה ערב נוסף בו הצלחנו לממש את “הפוליטיקה של אהבה” שגיבשנו לעצמנו (גם הניסיון שצברתי ב- 100 הימים שבהם בילינו ברחבת הסינמטק, בשנה שעברה ב”אוהל השלום” של “פורום משפחות שכולות”, לימדו אותי שעם כבוד ואהבה אפשר להתגבר על כול המחסומים, גם כשהגיעו אלינו במטרה לפגוע ולהרוס “הצל וחבורתו”, בעיצומם של הימים הקשים כול כך שעברנו במלחמה, מצאנו את הדרך אליהם והרגענו את הרוחות, יש כוח בדרך שלנו, דרך הכבוד וההקשבה ו”נשים עושות שלום” יודעות לעשות זאת היטב).

יעל- ליכוד
זה היה ללא ספק ערב נוסף שבו הכינוי “אוהל הקסמים” שדבק באוהל שלנו, הצדיק את עצמו, מפרובוקציה פוטנציאלית עם צעירי הליכוד הנלהבים והאקטיביים (כלשונם) המפגש הפך להיות שיח מכבד, קשוב ופתוח. הגענו להסכמות מפתיעות למשל, “צריך לדבר עם אויבים, המצב דורש תיקון, צריך לנסות דברים אחרים שעוד לא עשינו” ואפילו זכינו למחמאה :”מנחם בגין כמוכם, לא נשבר”. והכי חשוב הצלחנו לזהות את גרעין המחלוקת – האמונה ביכולת לחולל שינוי, אצלנו ואצל שכנינו. אנחנו מאמינות והם כבר לא. זו העבודה הגדולה שנשארה לנו, להפיח תקווה בלבבות, להראות ששינויים קרו בכול ההיסטוריה ואם נאמין מספיק הם יקרו גם לנו. אין סיבה בעולם שלא. בסוף הערב ניגש אלי פסיכולוג בכיר ואמר שזה היה שיעור גדול עבורו ואני הרגשתי שבאמת יש לנו דרך חדשה.
המפגש אתמול הזכיר לי את אחד מהימים הראשונים של האוהל שבהם הגיע לנזוף בנו נתנאל מ”הר אמונה” (למיטב זכרוני אלו השמות). הוא בא למחות עם חבריו מול בית ראש הממשלה על כך שעומדים להרוס את הבתים שלהם, בתים שנבנו ללא רישיון, ואנחנו היינו עבורו מטרה לגיטימית לכעס ותלונות. קירבנו אותו למעגל, ישבנו ודיברנו עוד ועוד, הוא לא עזב אותנו עד הערב. גם איתו הגענו להסכמות מפתיעות, לדוגמא: “האחריות של ראש הממשלה היא לדאוג לביטחון אזרחיו, הוא זה שכול אזרח צריך להפגין מולו כאשר אינו מרוצה מהתפקוד שלו כראש ממשלה” והכי מפתיע “אפשר להתקדם רק אם נצליח להתפשר”, כדבריו המדויקים כול כך “אי אפשר שכול אחד יקבל את כול רשימת המכולת שלו”. אני מרגישה שהקול שאנחנו משמיעות באוהל יש בו יכולת לפתוח לבבות. תנועת “נשים עושות שלום” שאני כול כך גאה להיות חלק ממנה, מנסה לייצר קול חדש בזירה הפוליטית. אנחנו מגבשות אותו תוך כדי פעולה, החיפוש אחר המשותף ולא המפריד, היכולת להניח בצד כרגע את “כול רשימת המכולת” של כול אחת ואחת ולהתמקד בגרעין המאחד אותנו, ההבנה העמוקה שרק הסכם מדיני ייצר בטחון לנו ולשכנינו היא הליבה של התנועה שלנו, זהו קול מצומצם אבל מדויק, זהו קול נחוש ומחויב ולאחר הימים הארוכים באוהל אני מרגישה שזה פשוט עובד. עוד ועוד אנשים מתחברים לקול הזה, אנחנו מצליחות ליצור גשרים בין ימין ושמאל, בין יהודים וערבים, בין דתיים וחילוניים וזה ממלא אותי תקווה גדולה. זהו, נראה שסיימתי בזה את תפקידי כ”סופרת האוהל”, (תודה לכול המלייקים ולכול המשתפים, עזרתם לנו להפיץ את העשייה שלנו וזה חשוב מאד בעיני) אני רצה להמשיך את המלאכה ומקווה שנתראה כולנו באירוע הסיום. יום רביעי ב- 19:00. בואו, יהיה מקסים, מבטיחה לכם.
דיברתי עכשיו עם חברתי, אם שכולה, שאמרה לי שכפי שהם קראו לקרן על שם בנם “אני ואתה נשנה את העולם”, כך צריך להיות שם התנועה שלנו.