קבלת שבת שביעית ואחרונה באוהל צום איתן / מיכל פנט-פלג, 21.8.15

בנוכחות קהל רב, ביום ה-45 לאוהל צום איתן, חגגנו בהתרגשות קבלת שבת שביעית ואחרונה באוהל. בשעות אחר הצהריים המוקדמות ארחנו את נציגי התנועה לעתיד הנגב המערבי, חברי קיבוצים היושבים ממש על גבול רצועת עזה – ז’אן ברמן, ענת חפץ וטל רוזנברג. זאן, חבר קיבוץ צעיר מניר עוז, נפצע בזמן המלחמה כשכינס את ילדי הגן בו לומד בנו, למרחב מוגן והוא עצמו חטף פצמ”ר מירי נוסף. ז’אן הודה לנו על פעילות התנועה ואמר שהוא בא להיות אתנו, ב”יום השנה לפציעה” שלו כדי להתקרב לראש הממשלה ולהגיד לו שכל עוד לא נשקיע בשכנים שלנו (תושבי עזה) כדי שיהיה להם בעבור מה לחיות, נמשיך לחיות בפחד. הוא סיפר שבנו לא ישן מעולם עם חלון פתוח מחשש לירי שהפך לשגרה.
ענת חפץ, מזכירת קיבוץ נירים, שהקימה במלחמה האחרונה את התנועה לעתיד הנגב המערבי, באה לתמוך בנו ולומר שהאתגר הגדול הוא לשכנע את הציבור שהמציאות לא חייבת להיות כזאת, “צריך לקום ולהגיד שיש אפשרות אחרת, רק ביחד יש לנו סיכוי להצליח”. ענת חוששת שעוד רגע הר הגעש יתפרץ מחדש. “אין לנו זמן לבזבז, מניסיוננו אנחנו יודעים שהחלופה הצבאית אינה מעניקה בטחון. רק מאמץ נחוש להסדרה בעזה יביא את השקט המיוחל”.
בהמשך סיפרה טל, חברת קיבוץ נירים, על בעלה שנהרג מטיל שנפל במפעל בניר עוז, לפני עופרת יצוקה ועל שני חבריה לקיבוץ, זאביק עציון ושחר מלמד, שנהרגו ביום האחרון למלחמה . טל באה לתמוך בנו וסיפרה בשקט ובכבוד שבחרה להמשיך לחיות בנירים “כי זה בית שלי”.

קבלת שבת 7

הקריקטוריסט והמאייר מישל קישקה הוזמן והוצג על ידי מרילין סמדג’ה שלנו (אין דובר צרפתית בארץ שאינו מכיר ומוקיר את מרילין ואף אחד מהם אינו מעז לסרב לה…). מישל סיפר על הקריקטורות שצייר בקיץ שעבר על המלחמה בעודה נמשכת. הוא הרגיש בטוח בסטודיו שלו בירושלים אבל חרד מהשנאה שפשתה ברשתות החברתיות כמו אש בשדה קוצים, גם כלפי אמנים שביטאו דעה שלא עלתה בקנה אחד עם הקונסנזוס.
חברת התנועה אתי לבני, שפתחה את קבלת השבת השביעית באוהל (פרשת “שופטים”), סיפרה על השופטים שהעניקו לנו השבוע את הזכות להמשיך ולשבת מול בית ראש הממשלה, למרות התנגדות העירייה. אתי ציטטה מפסק הדין של השופט משה סובול: “יש להעדיף את זכות ההפגנה של העותרות ואת המסר אותו הן מבקשות להביע באמצעות משמרת מחאה בת 50 יום כמספר ימי המלחמה בעזה, במקום נראה ומרכזי”.
על פרשת השבוע נשא דברים אברהם בורג. בפתיחת דבריו אמר שאנו עושות מלאכת קודש ושהוא בא כדי להודות לנו בשמו ובשם בנות ביתו. הוא קשר את העשייה שלנו לפרשת השבוע כי אנחנו פועלות להקים ממלכת רבים במקום שלטון יחיד. אנחנו משמיעות את קול הרבים שרוצים שלום.
פרופ’ יולי תמיר, שהייתה ממקימי “שלום עכשיו” ולימים שרת החינוך, נזכרה שבצעירותה בילתה פה, מול בית ראש הממשלה, ימים ולילות רבים במאבקים על השלום. יולי דיברה על הקושי העצום בחינוך לשלום בימים אלה ועל התפקיד החשוב של כל אחת ואחד מאתנו במאמץ לשמר ולהנחיל את החינוך לשלום. לדבריה, המשימה נעשית קשה כי תכנית הלימודים אינה כוללת חומרים על הסכסוך והמורים נמנעים מלדבר על הנושא מאימת האשמות של תלמידים והורים “לא מרוצים”, כפי שקרה באורט טבעון בשנה שעברה. משום כך, עלינו להתמיד ולהפיץ את בשורת השלום בדרכים אחרות. יולי עודדה אותנו להמשיך ולהיאבק על הזכות לשלום, על הזכות לחיים ללא מלחמות. “זה מגיע לנו וזה אפשרי”.
בחלק האמנותי של קבלת השבת שימחו את לבנו חבורה מדהימה של רוקדות צעירות מבית הספר רוגוזין בדרום תל-אביב, בשני קטעי ריקוד בתלבושת צבעונית. מנהלת בית הספר סיפרה שבבית ספרה לומדים ילדים מ-52! מדינות וסגל המורים משריש את הרב-תרבותיות ואת שוויון הזכויות לו כולנו ראויים. הרקדניות ענדו בשמחה את סרטי הטורקיז של התנועה.

צום - רוקדות

החלק האחרון היה טקסי משהו כשוורדה ברגר הקריאה יחד עם אמל אבו רמאדן את השיר שכתבה ל”נשים עושות שלום”, שיר שהקראנו באוהל שוב ושוב. לאחר מכן שרנו יחד את “מי האיש” בעברית ובערבית, שיר שהפך למעין המנון של האוהל. בסיום הדלקנו נרות והגשנו לצמות חלה טרייה לסיום הצום.