“פוליטיקה של אהבה”, דברים שנשאה יעלה רענן בכנס שדרות, 24/11/15

מעלינו סכך צל לבן. הרגשנו משהו, מעין שכינה, איתנו מתחתיו. דיברנו מתוך הלב, ברחנו מהסיסמאות. הקשבנו. באמת הקשבנו. שמענו מילים של אחרות ואחרים שביום אחר במקום אחר היו נתקלות בקירות שמסביב ללב. זו הייתה בשבילי חוויה אחרת, חוויה מכוננת. למדתי שאפשר לדבר פוליטיקה באופן אחר. הרגשתי שזו הייתה פוליטיקה של אהבה.

זה היה באוהל של נשים עושות שלום, שהקמנו על המדרכה המלוכלכת מפיח על יד ביתו של ראש הממשלה, למשך 50 ימים, ובה מחינו בצום של חמישים שעות כל אחת. אלה היו במקביל ל 50 ימי הלוחמה של צוק איתן שנה קודם לכן.

במלחמה עצמה נאלצתי לברוח עם ילדתי בת ה 3 מביתי ועם שאר ההורים מקיבוץ כיסופים, ונשים טובות בקיבוץ צובה אספו אותנו ונתנו לנו גג וחמלה. אבל בכיסופים השארתי את הבנים הבוגרים והבעל, שנדרשו להישאר בתוך המלחמה, קרובים כל כך לגבול, שלרוב ההתרעה מגיעה ביחד עם ה”בום”. או לאחריו. מלחמה ארורה. תוצאה של אי-הדברות. לאחר המלחמה הצטרפתי לתנועה שזה עתה קמה: תנועת נשים עושות שלום. מאות ואלפי נשים הבינו שהדרך בה הפוליטיקאים שלנו פועלים אינה מביאה לשינוי הרצוי – ממלחמות הולכות ונשנות, הולכות וגוברות – לרגיעה, לשלום ואולי אף לפיוס.

הצטרפות לכוח של עשרות אלפי נשים נותנת תקווה לשינוי. אבל המתנה הגדולה הנוספת, זו שלא ציפיתי לה, הייתה החשיפה לפוליטיקה של אהבה. מה היא אותה פוליטיקה של אהבה, כיצד ניתן לייצר אותה, במה היא טובה יותר מהפוליטיקה הנורמטיבית, והאם היא קשורה לנשים?, ואם כן – כיצד?

פוליטיקה היא המעשה שאנחנו עושים בכדי לקדם אינטרס שלנו, או בכדי לפתור את הבעיות של החברה על פי הערכים שלנו. הדרך שלמדנו לעשות פוליטיקה היא על ידי שכנוע הצד השני שאנחנו צודקים. האינטרס שלנו לגיטימי, הערכים שלנו הם הטובים ביותר, ועל הצד השני לקבל זאת.

ואז נתקלים. שכן הצד השני גם כן מאמין בכך שהאינטרס שלו לגיטימי, שהערכים שלו הם הטובים ביותר, ובשום פנים ואופן אין סיבה שהצד השני יוותר. הרי משנתו סדורה, הוא חשב עליה ומחויב אליה באותה המידה שאנחנו מחויבים לשלנו. התוצאה – מאבק סיסמאות ושיח של חרשים, והמשך הסכסוך.

“קודם כל תכירו ביהדותה של המדינה”. “אין עם מי לדבר”. אלה מהדרכים ומהתוצאות של הפוליטיקה הרגילה. מלחמות ושליפת סכינים – פוליטיקה בכלים אלימים. מאז הירצחו של רבין, עשרים שנה, אנחנו לא מצליחים לקדם את האינטרסים של מרבית תושבי המדינה בדרכים הפוליטיות הנורמטיביות, ואף לא בעזרת אלה האלימות.

ונחזור להגדרה של פוליטיקה – המעשה שעושים בכדי לקדם אינטרסים שלנו, או לפתור בעיות של החברה על פי הערכים שלנו. זו המטרה. הדרכים לא מגדירות את המטרה, וכל עוד הדרך לא מנוגדת לערכים שלנו – היא לגיטימית. אם כן, אם נוכל למצוא דרך אחרת אשר תשיג את המטרה – הצלחנו. סוף סוף.

כיצד? מתחילים ביצירת אווירה של הקשבה. הקשבה דורשת שלא יהיו אישומים. אין אשמים. יש מצב קיים. יש תפיסות עולם. שלי, שלנו, שלהם. כולם קיימים ונוכחים בחדר. עובדים לפתוח את הלב. מה זאת אומרת? לשמוע את המילים  שנאמרות. לנסות להבין מדוע הן נאמרות. שמים לב למילים שפוגעות. מחפשים בלב – מדוע הן פוגעות? ושואלים את עצמנו, מדוע בחר הצד השני לומר אותם?

אתן דוגמא: ישבנו נשים ישראליות ונשים פלסטיניות בחדר. רצינו לייצר תוכנית עבודה משותפת. לחלקנו זו הייתה הפעם הראשונה שפגשנו ודיברנו עם הצד השני. עלה נושא הכיבוש. הפלסטיניות דרשו שנכיר בכיבוש ושנכיר בפגיעה של הכיבוש בחברות הפלסטיניות. מהישראליות באה הקריאה שהן לא מוכנות להשתמש במילה כיבוש. נתקענו. ופה התהליך שציינתי נדרש בכדי לאפשר התקדמות: מדוע היה חשוב לנשים הפלסטיניות שנאמר כיבוש? מדוע היה חשוב לישראליות שלא יאמר כיבוש? כי בכיבוש יש אצבע מאשימה.

ואז ירדנו מתחת לסיסמאות. דיברנו על הצרכים שלנו. דיברנו על הצורך להצליח במאמץ המשותף של הבאת נשים רבות להיות שותפות. דיברנו על כך שמילה כיבוש במתחייב לא יאפשר זאת, ועל כן אחד הצרכים של התנועה שלנו היא להימנע מהשימוש במילה הזו. הן דיברו על הצורך שלהן בכך שנכיר בכאב שהן סובלות מהמציאות של חיילים ישראלים עם רובים בכל מקום. המשכנו לדבר ללב. מהלב. הסיסמאות נדחקו הצידה. עשר דקות לאחר מכן לא היה חשוב להשתמש במילה כיבוש ולא היה חשוב להימנע ממנו. יצרנו מערכת יחסים מכבדת. כל אחת קיבלה את המקום לדבר על הצרכים שלה. כל אחת הקשיבה לה, כיבדה את הצרכים הללו. ויום לאחר מכן הייתה לנו תוכנית עבודה. מחר, אם תרצו, תוכלו לפגוש כמה מהשותפות הפלסטיניות שלנו באוהל של נשים עושות שלום בשדרות.

בכדי לייצר את הפוליטיקה הזו צריכים להיות בחדר, או מתחת לסכך הלבן, נשים שמבינות את העוצמה של ההמצאות במקום הנקי, ללא אגו, שבו לא צודקים, אלא מספרים על הכאב ועל הצרכים שלי וכיצד אני מבינה את הצרכים של הצד שלי. נשים אשר מסוגלות ברגעים של עמידה על סיסמאות, ברגעים שהלהט של הצדק עולה, לרדת עמוק מתחת לאמירות ולרגשות הללו. שכן ברגע שאנחנו מתחילות לספר על מה כואב ומה אנחנו צריכות, אנחנו גם מסוגלות להקשיב לצד השני – לכאב שלהן, לצרכים שלהן. משם, לא דרך הסיסמאות, ניתן לייצר פתרונות. לצייר מציאות שתיתן לכולנו כמה שיותר אפשרות לחיים בכבוד.

הדרך הפוליטית הזו קשה יותר מאשר הפוליטיקה הנורמטיבית, שכן היא דורשת כלים אחרים. לא רק לוגיקה, לא רק כוח שכנוע. היא דורשת לוותר על הצדק שלי. היא דורשת להתייחס לאדם שמולי קודם כל כאדם, ולא רק כנציג של קבוצה. היא דורשת הכרה בזכות לנרטיב אחר בצד השני. הנרטיב האחר לרוב נראה כדורסני כלפי הנרטיב – האמת – שלנו. קיצור הדברים – היא דורשת וויתור על אגו. אותו אגו שמגדיר אותנו, שבנינו אותו לאורך חיינו, ובמידה ובחרנו בקריירה פוליטית, סיכוי סביר שעסקנו בטיפוח אותו האגו כדרך להישרדות ולהצלחה.

אבל היתרון הגדול שלה – שניתן בה להגיע לפתרונות.

ומה תפקיד הנשים בהבאת אותה פוליטיקה אחרת לחדר? אין אני אומרת כאן שרק נשים יכולות לעשות זאת. אבל לנשים יש יתרון, שכן הדרישות החברתיות מנשים אחרות מאשר אלה הנדרשות מהגברים. ככלל, נשים  פחות מפתחות אגו, שכן אנחנו נדרשות יותר לתפקידי השירות. תפקידנו כאימהות לעיתים מאפשרות לנו לייצר סדר עדיפויות אחר מהעולם הגברי. בפגישה של נשים עם נשים, לעיתים החפיפה של התפקידים החברתיים מאפשרת חיבור של חוויות חיים, מעבר למיקום הקבוצתי. כנשים מותר לנו לא לשמור על האגו – ועדיין לא לאבד חלק חשוב מעצמנו. כל הדברים הללו נותנים יתרון לנשים בשימוש בפוליטיקה של אהבה. אבל גם גברים אשר חוו את העוצמה של הכלי הזה יודעים להמשיך ולהשתמש בו. דוגמא מופלאה היא תנועת לוחמים לשלום. גברים, לוחמים, אשר הצליחו לפגוש את האדם שמעבר לחייל הכובש, מעבר למחבל. למדו להקשיב. ללב. לא לסיסמאות.

וכיצד החברה יכולה להנות מדרך אחרת זו? זו שאלת המיליון. כיצד מביאים פוליטיקאים כגון בנימין נתניהו לאפשר לפוליטיקה כזו לקרות? ישבנו על יד ביתו 50 ימים. בצום. הוא חלף על פנינו יום יום ולעיתים מספר פעמים ביום. רק לאחר שסיימנו את 50 הימים, החליט שניתן לפגוש בנציגות שלנו. בכך הוא שמר לעצמו את זכות ההחלטה, את זכות האגו. אנחנו, הנשים, לא זכינו להביא אותו אלינו, מתחת לאוהל, לאותו המקום שבו הרגשנו את השכינה. לאפשר לנתניהו להרגיש את העוצמה של הפוליטיקה של האהבה.

בעולם הגיעו לתובנות שיש לנשים איכות אחרת להביא לשיח הביטחון. על כן התקבלה החלטה מספר 1325 של מועצת הביטחון של האו”ם בשנת 2000. החלטה זו קובעת שבכל השלבים של סיום סכסוך אלים יש לשלב נשים.

וזאת הסיבה שקמה התנועה הזו – תנועת נשים עושות שלום. מכיוון שהשארנו עד היום את ההחלטות ואת דרך הפעולה לגברים. בישראל השיח הלגיטימי היחיד כיום כשיח של ביטחון הוא שיח הלוחמה. כשבמרכז הדיון נמצאות שאלות כגון: איזו טקטיקה צבאית תצליח, וכמה כוח נדרש. פוליטיקה זו נוסתה פעם אחר פעם בישראל, אבל אנחנו עדיין סובלים מאוד מחוסר ביטחון.

אנחנו, בנשים עושות שלום, מקוות להצליח בזכות המספרים הגדולים. אנחנו פועלות מתוך פוליטיקה של אהבה, וזו עבודה אשר דורשת זמן וכבוד לזולת. אנחנו מצליחות, לאט לאט, לשנות בתוכנו את השיח, לחבר למטרה החשובה הזו עוד ועוד נשים מכל קצוות הקשת החברתית. אנחנו מצליחות לייצר שיח אחר. לייצר אמון שקיימת דרך אחרת. אנחנו מאמינות שהפעולות שלנו, כמו המושב הזה וכמו האוהל שלנו כרגע בשדרות, בסופו של דבר יובילו לביטחון, לשלום, ואולי אף לפיוס.