סיפור על חושך ותקווה / מיכל מיתר

                                   סיפור על חושך ותקווה

פלאשבק:
מערכה 1
השנה: 2006
גיל: 16
הימים: ימי מלחמת לבנון השנייה
סטטוס: אני שוכבת באחד המקלטים הצפופים בצפון הארץ, שומעת אמהות נואשות, חסרות תקווה. במקלט תינוקות בוכים וגברים המנסים לאתר את מקום נפילת הטיל, כל אלה לרקע קולו של שדרן הרדיו, המעדכן על מספר החיילים ההרוגים באותו לילה.
תמונת מצב: חוזרת מהביקור המשפחתי בצפון הארץ אל ביתי הבטוח שבמרכז. הנסיעה מלווה בפחד משתק, בהלה וניסיון חסר סיכוי לעצור את הדמעות שכבר עושות דרכן במורד לחיי.

מערכה 2
השנה: 2011
גיל: 22
הימים: ימי מבצע עמוד ענן
סטטוס:  סטודנטית שנה א’. אזעקה מפלחת את חלל כיתת הלימוד, בדיוק בזמן שאני מקשיבה להרצאתה המרתקת של ד”ר עירית קינן במהלך הקורס ‘צדק חברתי’.
תמונת מצב: אני רועדת כולי. האזעקה מחזירה אותי אחורה, אל ימי מלחמת לבנון השנייה, ואני קופאת. כל הסטודנטים, ללא יוצא מן הכלל, עושים את דרכם בבהלה למרחב המוגן, ואילו אני נאלמת דום, לוקה בחרדה ומתעלפת. הפחד משתק אותי בפעם השנייה.

מערכה 3
השנה: 2014
גיל: 25
הימים: ימי מבצע צוק איתן
סטטוס: אני כבר לקראת סוף התואר. הפעם, אני נחושה להתמודד עם החרדות שלי ומחליטה לחקור את נושא הטראומה שלי כתוצאה מטרור. אני אורזת הכל, יורדת דרומה ומתארחת בביתה של משפחה מקסימה מקיבוץ אור-הנר, מוכה הקסאמים.
תמונת מצב: אחרי ארוחת ערב. אני והבן הבכור של המשפחה, ילד בן 9, משוחחים על המלחמה ועל השפעתה. מעל ראשינו נשמעים ונראים יירוטים לכל הכיוונים, ותחושת הפחד המוכרת, המשתקת, מכה בי שוב. הוא שואל אותי – ‘מה את רואה?’. אני לא באמת יודעת מה להגיד. הוא רואה זאת, וממהר לענות: ‘כל מה שאת רואה למעלה זה גם מהצד שלנו וגם מהצד שלהם’. ואז נפל לי האסימון.

כשהאסימון נופל, ניתן לשמוע אותו למרחקים
אני מגיעה מבית דתי הנטוע היטב בצידה הימני של המפה הפוליטית. שנים חשבתי שאין מה לעשות עם המצב, שאין עם מי לדבר, ובגדול – ‘מה שהיה הוא שיהיה’. לא ידעתי אחרת, הרי גדלתי על אידיאולוגיה מאוד מסוימת ותבניתית – יש טובים (אנחנו) ויש רעים (הם). הפעם הראשונה שהעזתי לחשוב ולראות דברים באופן שונה הייתה באקדמיה, במהלך הקורס על צדק חברתי. הקורס פתח לי צוהר לחשיבה ביקורתית, אפשר לי להשתחרר מהדעות הקדומות, נתן לי תקווה להאמין שהמציאות הזאת היא לא גזרה משמיים, ושיש לנו, הנשים, את הכוח לשנות.

איך התחלתי לשנות (ונשארתי בחיים!)
מהמקום החדש והזקוף של עצמאות מחשבתית-מגדרית, הגעתי אל התנועה ‘נשים עושות שלום’.
אני מודה שבהתחלה היו בי לא מעט ספקות באשר ליכולתה של התנועה לשנות ולהשפיע על השיח המדיני מעמדה נשית בלבד. מהר מאוד ספקות אלו התבדו, והתחלפו בגאווה עצומה על כך שאני שותפה למעגל רחב כל כך של נשים, שלא מוכן לראות את המדינה שהן כה אוהבות מונהגת אל עבר התהום. בתור מי שגדלה בצד הימני ועברה תהליך משמעותי שהחל בשנת 2006 ונמצא כיום בשיאו, בתור נפגעת טראומה מטרור במהלך שלוש מערכות לחימה ובתור אישה, אני זועקת מעמקי נשמתי ומשוועת לפתרון. כדי שנוכל לחיות בפיסת הארץ הזאת בשלום ובביטחון, אנו זקוקות להסדר מדיני, כזה שיאפשר לשני העמים המשוסעים לחיות בשלום זה לצד זה!
נשים עושות שלום
מאז שהצטרפתי למעגל העשייה המדהים של נשים עושות שלום אני מוצפת באופטימיות ואנרגיה. אני מסתכלת על הילדה שהייתי בגיל 16 , הסטודנטית שהייתי בגיל 22, ובוגרת התואר שאני בגיל 25, ואני יכולה להבטיח לכל אחת מהן שמלחמות הן לא פתרון ושאעשה הכל כדי שהן תוכלנה לגדול ולפרוח בסביבה בטוחה ושקטה. את הטראומות הנוראיות שחוויתי בשלוש המערכות האחרונות אני מרפאת בדרך של עשייה, פעילות אקטיבית ואמונה שבכוחי, יחד עם חברותיי לתנועה, להשפיע, לשנות וליצור לנו ולילדינו עתיד טוב יותר!

אני מזמינה אתכן, נשים יקרות ואמיצות, להצביע בעד תקווה, לעצור את המלחמה הבאה, לבחור בחיים ולהצטרף למעגל העשייה המדהים שלנו ולזכור שיש לנו את הכוח לעשות, לשנות ולהנהיג!

די לדיבורים, הגיע עת למעשים!!!

מיכל מיתר.