נשים עושות שלום מתארחות בטייבה, 24.8.2017 / מיכל פנט פלג

שום דבר לא הכין אותי לכנס העוצמתי והטעון שהיה שלשום בטייבה. אנחנו, נשים עושות שלום, באנו כהרגלנו לדבר על הסכם מדיני עם הפלסטינים ועל מקומן של הנשים במרחב הפוליטי ואילו המארחים ובעיקר המארחות דיברו ואפילו זעקו ששלום מתחיל בבית וקודם כל תעשו שלום איתנו, עם הערבים אזרחי ישראל. הם דיברו על אי-השוויון בין יהודים וערבים במדינה, על ההדרה שלהם ממוקדי הכוח והכלכלה ועל ההסתה שמשמרת את המצב הזה ואף מחמירה אותו.

הפעם לא קראו למפגש "סלט ישראלי" לא פתחו שולחן עמוס מטעמים, בלי שירים, ריקודים או סדנת יצירה. עיריית טייבה והנשים הפעילות בה אירחו אותנו לשיח בגובה העיניים. כמאתיים חברות התנועה לבושות לבן וטורקיז, עשרות בודדות של נשים ערביות וכמה גברים אמיצים מילאו את אולם העירייה עד אפס מקום. עשרות בודדות אבל נשים גאות ודעתניות שבאו לשמוע ולהשמיע. חלקן בלבוש מסורתי וחלקן בלבוש מודרני וללא כיסוי ראש. בלי צלצולים, בלי שירים ומחוות כבוד – חווינו ערב מרגש שלא כל המילים שנשמעו בו היו קלים לעיכול.

מימין לשמאל: סוזאן עבד אלקאדר, הודא אבו עקרוב, מרילין סמדג'ה ואיימן עודא

 

את הערב הנחתה סוזאן עבד אלקאדר, צעירה תושבת טייבה שהצטרפה לתנועה לפני כחצי שנה וכבר מתגלה כיזמית ומנהיגה. סוזאן יזמה את האירוע, גייסה את ראש העיר ואת משתתפי הפאנל האחרים והייתה הרוח החיה בערב.

את המחמאות קיבלנו מראש העיר, עו"ד שועאע מנצור, שפתח את הכנס בהתרגשות ואמר שהוא גאה ומודה לנו שבאנו מכל רחבי הארץ לטייבה בקריאה: נעשה שלום! לא כל יום טייבה זוכה לביקור מעודד כזה. הנשים לדבריו הן המין החכם והן אלה שסובלות בעת מלחמה ומעשי אלימות כשהתוצאות ההרסניות של המלחמה מאיימות עליהן. הוא מאמין בכוחן של הנשים לשנות את המציאות האלימה ומאחל לנו הצלחה.

בפנל על הבמה ישבו : מרילין סמאדג'ה שייצגה את נשים עושות שלום, ח"כ איימן עודא, ראש הרשימה המשותפת, הודא אבו-ערקוב מחברון, מנהיגת שלום עולמית וסברין מסארזה, מורה ופעילה במיזמים רב-תרבותיים.

מרילין סמדג'ה הציגה את תנועת נשים עושות שלום תוך שהיא מדגישה את השפה. בכלל השפה התבררה במהלך הערב כנושא משמעותי וטעון. בתנועה הצלחנו ליצור שפה משותפת של אחריות. לפעמים אנחנו מגמגמות אבל גם משה רבנו גמגם, מה שלא מנע ממנו להוביל את בני ישראל מעבדות לחירות. האחריות שלנו והחובה שלנו הן לעשות שלום ושם התנועה – נשים עשות שלום – אומר הכל:

נשים – כי הגברים הם אלה שמעורבים במלחמות שתמיד גורמות סבל ופעמים רבות אינם ממוקדים בהשגת שלום. מלחמה היא אופציה לגיטימית בעיניהם. הנשים מגדלות את הילדים, מטפחות את הבית, שומרות עליו ומוכשרות לקדם שלום.

עושות – כי אנחנו לא רק מדברות אלא עוברות ממקום למקום לאורכה ולרוחבה של הארץ (וגם בעולם) , מתחברות לנשים מכל העדות, מדברות אל קהלים שונים, משכנעות ומקרבות – בדימונה, בבאר שבע, בטייבה, בנצרת, בגליל ובנגב, בכנסת בירושלים ובעשרות צמתים.

שלום – כי זה מה שאנחנו עושות בחיי יומיום – צעירות, אמהות, רעיות, סבתות ואחיות, כולנו מגשרות ופותרות סכסוכים במשפחה, בקהילה ובין קהילות. עכשיו אנחנו שואפות להנמיך את הלהבות, לקרב, לפייס ולסיים את הסכסוך בין העמים.

עם סוזאן ונסרין על רקע שטיח שלום

איימן עודא פנה אלינו בעברית: השאלה החשובה ביותר בפוליטיקה הישראלית היא – עד כמה אנחנו, האזרחים הערבים, לגיטימיים. בשביל להשיג שלום צריכה להיות לגיטימציה של המיעוט הערבי כך שנוכל להיות שותפים להחלטות מדיניות (ואני אוסיף – לשותפות בקואליציה) אלא שראש הממשלה פועל לדה-לגיטימציה של האוכלוסייה הערבית. כשנשאל עודא מה צריך לעשות כדי להשיג הסכם מדיני עם הפלסטינים, ענה שיש להקים מחנה דמוקרטי שיכול להגיע ל- 35% מהבוחרים ושאי אפשר יהיה להתעלם ממנו.

כשעודא אבו ערקוב באה למפגשים אתנו, היא מדברת אנגלית. הפעם נוכח קריאות הביניים הכועסות, היא דיברה ערבית ולא הבנתי מילה. טוב ששמעתי אותה במפגשים קודמים ואני ומכירה את תורתה וטוב שג'ולט ריחמה עלינו והשחילה פה ושם כמה משפטים מתורגמים לעברית: אנחנו הנשים, והנשים הפלסטיניות בפרט, לא צריכות להרגיש קורבנות. עלינו ללמוד להיות עצמאיות וחופשיות. לא יהיה שלום כל עוד אנחנו משלימות עם תחושת הקורבנות.

והודא המשיכה בדברי הערכה לעם היהודי שסבל מאפליה והדרה בארצות הגולה – אם היהודים היו נשארים קורבנות, הם לא היו מקימים את המדינה ואנחנו הפלסטינים, אם כולנו היינו קורבנות, לא היו לנו תרבות והיסטוריה, סופרים ומשוררים. השינוי החשוב שמתחולל בימים אלה הוא שאנחנו לוקחות אחריות על חיינו ועתידנו. אף מנהיג לא אחראי על העתיד שלנו אלא אנחנו והחינוך לחופש ועצמאות מתחיל בבית (סיפרה שוב על הסבתות המרשימות והעוצמתיות שלה). נשים עושות שלום היא תנועה חזקה שנולדה מהרחם של החברה הישראלית.

את סברין מסארוה, אישה מרשימה שפניה עטורים בשיער ארוך וגולש, פגשתי בכניסה לאולם ואפילו זכיתי להצטלם אתה ועם סוזאן שקיבלה את פני הבאות והבאים. אבל החיוך שלה בתמונה אינו מרמז על הלהט והכעס של דבריה בפאנל. כמי שעוסקת בחינוך רב-תרבותי סברין משוכנעת שהשפה היא המפתח לשלום. וכמו שערביי ישראל לומדים עברית ומדברים עברית, עלינו, לוחמות השלום, ללמוד ערבית. לפני שעברה לדבר ערבית, אמרה בעברית מושלמת: "אם אתן רוצות שלום אתנו, תתחילו ללמוד את השפה שלנו. אני לא רוצה לשמוע שוב שהשפה הערבית קשה לכן ללמידה". מדי פעם, כשראתה אותנו  מתוסכלות, נידבה לנו כמה מילים בעברית וכשהגענו לשלב השאלה הזהה: מה צריך לעשות מחר כדי שיהיה שלום, השיבה שיש לפתוח עוד בתי-ספר דו-לשוניים כמו אלה שפועלים בירושלים, ביפו, בוואדי ערה ובמקומות אחרים בארץ.

והייתה יו"ר נעמת בטייבה שישבה בקהל וקראה קריאות ביניים זועמות בכל פעם שאחד ממשתתפי הפנל הערבים ניסה לדבר עברית או אנגלית. בסופו של דבר קמה ויצאה מהאולם בכעס. מאידך, הפתעה נעימה הייתה לראות מסביבי לא מעט נשים עושות שלום שמבינות ערבית. הפתעה  שגרמה לי לחוש אשמה שלא למדתי עד כה את השפה. 

תודה והערכה ולראש עיריית טייבה ולנשים שבפרק זמן קצר יזמו, חיברו, הפיקו, אירחו והציגו את התנועה בערב המיוחד הזה. היה כאן שיתוף פעולה מנצח בין הפעילות של האזורים הקרובים לטייבה לבין הצוותים המקצועיים – לסוזאן עבד אל קאדר, למרילין סמדג'ה, לאמירה זיידן וגו'לט קהואג'י, לדנה ליברמן ולנטע שמש מאזור לב השרון, לאוסנת וינר מצוות כפ"ס-רעננה,  לאורנה אשכנזי מצוות קשרים עם הפלסטיניות ולתמי אביגדור מצוות ההיגוי. הסינרגיה המוצלחת הזו תעזור לנו להפיק אירועים אחרים בזמן הקרוב.