סיפור בת יפתח עורר בי מהרגע הראשון חלחלה וזעם: חלחלה משום שלא הבנתי, גם בילדותי, למה יוצאות נשים במחולות לקראת הגברים השבים מהקרב. הרי חלקם נהרגו, כולם קרוב לוודאי מצולקים בנשמתם ובגופם. גם מול הניצחון – איזו שמחה יש בלב האישה המקבלת בעל פגוע, ששלומה תלוי בנפול אויבנו? וזעם על יפתח על שבועתו להקריב קרבן אדם למולך הניצחון, ועל בתו – שמקבלת את הגזירה ללא עוררין. האלו הלקחים שהתנ"ך מוריש לי?
סיפור בת יפתח הדהד בזיכרוני מול הנשים הישראליות המחוללות ומזמרות על רקע פלסטינים כלואים, חסרי עבודה וחירות, חלקם חיים במערות עזובות ללא מים אל מול יישובים עם דשא ירוק וגגות אדומים, שכמה מנשותיהן מחוללות עם "נשים עושות שלום". האם הן רואות אותם?
על פניה, "נשים עושות שלום" (נע"ש) היא תנועה רעננה, חייכנית, אופטימית, מרבה במחולות ובשירה ובצעדות עליזות. אומרת מעט מאוד. כמעט כלום. וככזאת מעוררת הרבה אהדה בארץ ובעולם. גם בפרלמנט שלנו. תנועה מצליחה כאילו……
