שלום לכולן
מרגש אותי מאד להיות כאן היום. במקום המיוחד הזה, עם קבוצת הנשים המיוחדת הזו. קבוצה שעסוקה בעשייה של תקווה.
מדיניות, ביטחון, ושלום הם אמנם נושאים הקרובים לליבי אולם עד היום תמכתי בעניינים אלה רק בדלת אמותיי. עיצבתי דעה ודעת קהל רק בקרב בני משפחתי.
יציאתי מתחום הנוחות הזה קרתה לצערי דווקא מתוך נסיבות קורעות בטן ולב.
שמי, דמותי, הקשר של המארגנות איתי, הגיע בשל רצח. קול דמיו של בני הזועק מן האדמה- הוא שהביאני עד הלום. ואני שומרת בני אנוכי. שומרת את דמותו, זכרו וחלומותיו.
למלאכי היה אוסף מרהיב של חלומות. חלומות שכל אם הייתה גאה בהם. מלאכי היה בחור ערכי, מוכשר, ומצליח. הוא היה בתחילת המסע של חייו וחשב שיספיק להטביע חותמו בעולם הזה בהמון דרכים.
אחד מחלומותיו היה – להצליח לגעת ולעורר בלב , אחיו וחבריו – את הנקודה הפנימית שנמצאת בכל אחד מאתנו. נקודה בה כולנו יודעים ומבינים עד כמה אנחנו דומים. עד כמה בתוך תוכנו דולק אותו הניצוץ.
מלאכי סבר שהיכולת שלנו כעם, כחברה, להישמר מעימותים ואיומים סביבנו נעוצה ביכולתנו לשמור על אחדות. לא אחת היה מדבר איתי על הצורך הזה בחיבורים ובהבנה שרק דרך יחד עמוק יותר – נצליח לקיים עם ומדינה טובים ויעילים יותר. מלאכי ידע שאחדות אינה טשטוש ואהבה אינה ויתור על ערכים. חיבור של שלום אינו פשרנות כי אם השלמה הדדית המביאה לשלמות.
מתוך המקום הזה באתי לכאן עטופה במחשבות, רעיונות ומילים של יחד.
משום מה אני מרגישה שבכל פעם שמדברים בניגון של אהבה- בעיקר בתחום המדיני- הדברים נשמעים לא שייכים, תלושים, מליציים.
ובכל זאת כל מה שחשבתי שראוי לי לומר נבע מהמקום הזה. וככל שהעמקתי בכך, סברתי יותר ויותר שאם נצליח להשתית נושאים של מדיניות על אדני אהבה, יתכן ונצליח ליצור דרך מעשית למקום טוב יותר.
קראתי פעם על שבט של קופי בונו בו- להקות אלה מונהגות על ידי נקבות ומאופיינת ברמת מתח נמוכה ויחסים חברתיים עשירים. הם מתנהלים בסבלנות וכמעט ללא אלימות.
תפקידן של נשים גדול ומיוחד במסע הזה. אולי רק נשים מסוגלות במציאות המורכבת של היום ללדת לנו שלווה ושלום. שלומינו קשור בחוט דק של חסד וחמלה. אם לא נילחם בתוך עצמינו עם עצמינו כל כך הרבה יתפנו בנו מקומות אמתיים ליצור שלום עם זולתנו.
אני מגיעה מתחום הטיפול. אני מטפלת זוגית ומשפחתית, מנהלת מרכז טיפולי, ובעיקר אני רעיה ואם.
אני עמלה על כך שזוגות המגיעים לפתחי יצאו בהכרות טובה יותר. יבינו שהשוני ביניהם טבעי ומבורך. שכשם שפרצופיהם שונים, דעותיהם שונות. אין צורך לחשוב אותו דבר- צריך ללמוד לחיות עם השונות.
מי שלומד לחיות קרוב – מגיע רחוק.
מתוך האנלוגיה הזו של טיפול משפחתי חשוב לי לציין שני דברים.
1) מחקרים מלמדים שככל שבני משפחה מגובשים, מאוחדים וחיים מתוך כבוד הדדי – החברה שסובבת אותם מכבדת אותם יותר ומרוויחה מהקרבה אליהם.
2) מתוך המקום האישי שלי אני עוסקת רק בחיבורים בתוך בני עמי. ברור לי שכשמדברים כאן על שלום ופתרונות- מדברים על בינינו לבין שכנינו הערבים- אבל אני בטוחה שאם נשכיל להתחבר בתוכנו- להבין באמת שאנחנו אחים, שאנחנו יותר דומים משונים- אם רק נצליח להרגיש ולשדר סוג של גיבוש ואחדות העולם סביבנו יתנהל אחרת. אם נאמין בפוטנציאל הגדול הטמון ביחד, נצליח לקיים שלום בינינו לבין עצמינו ובכך גם בינינו לבין שכנינו. כדי להשיג זאת, עלינו להרבות מפגשים אישיים והכרות שאינה פוחדת מהשונה. זה אולי נשמע נאיבי, פשטני ולא תואם את המטרה הגדולה של השגת שלום באזורינו הסוער- אבל בעיני אין נכון ומדויק מכך. כולנו חפצים בשיח של תיקון ותקווה ולא של מלחמה וחרדה. כולנו עייפים מקרבות….
אני חושבת שכל מה שאני אומרת כאן היום אין בו מן החידוש. הוא ידוע הגיוני וטבעי. אבל זה בדיוק העניין- כל החומרים הדרושים ליצירה הגדולה אותה אנו מבקשות לעצמינו זורמים בעורקינו. צריך רק להעלות אותם למודעות ולגרום להם לפעום ביתר שאת.
ואני באמת סבורה שם רק נרצה אין זו אגדה.
