נאומה של ד”ר שרה פיינברג בהשקת השדולה “נשים למען שלום ובטחון” בכנסת, ה-30.1.17.

 

שלום גבירותי ורבותי

שמי  שרה פיינברג.

אני עמיתת מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS אם לשלוש בנות.

שתיים מהן נולדו בארצות הברית והאחרונה צברית, וכולנו, כולל הבעל, צרפתים במקור.

ואני רוצה להודות ל”נשים עושות שלום” על האירוע המיוחד הזה. dr sara feinberg by bruce shefer

לפני כשבוע הייתי בכנס ביטחוני בליטא, אליו הוזמנתי כנציגת מדינת ישראל מטעם המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS. בשולי הכנס האירופאי הזה, נפגשתי עם בכירים של האיחוד האירופי; שרים של מדינות אירופאיות שונות ומנהיגים צבאים של נאט”ו. כפי שנהוג בפורום כזה הנרטיב המשותף היה שמדינת ישראל היא מעצמה צבאית ולכן תוקפנית; היא דמוקרטיה לא כל כך דמוקרטית, ומדינה המתרחקת בהדרגה מהמחנה המייצג עקרונות אנושיים בהם הם דוגלים.

איך הגענו למצב הזה? אני אנסה לענות על השאלה הזו.

גדלתי בצרפת, המורשת המשפחתית שלי נובעת מעולם של הדיסידנטים בברית המועצות לשעבר, אבי ואמי שילמו מחיר כבד על מאבקם לחופש האזרח ולזכויות והמיעוטים. החינוך שלי כלל את העקרונות של זבוטינסקי יחד עם החשיבה ההומאנית של סולז’ניצין או של הסופר הסובייטי וסילי גרוסמן.

שני החלקים האלו, הזכות הנצחית לעם היהודי לבנות את עתידו בארץ הזו והחובה לכבד את זכותו של כל אחת ואחד ושל כל מיעוט להשמיע את קולם, מלווים אותי יד ביד כמו הספרים שעמדו זה לצד זה. שני העולמות האלה אשר חיבקו זה את זה, השתלבו זה לתוך זה על המדפים של ביתי. ומשם לתודעתי: ברוח המותג של התנועה הדיסידנטית הסוביטית #למען החרות שלכם ושלנו#. כלומר, אין משמעות וטעם לחרות שלי או של העם שלי אם אתה או העם שלך לא חופשי.

מהמקום והמקור הזה של התרבות הדיסידנטית מברית המועצות לשעבר וגם כיהודיה שגדלה על מורשת של ז’בוטינסקי, אני מאמינה שאסור שתיווצר תחושה בישראל ובבירות העולם כי רק זרם אחד של הקשת הפוליטית והאזרחית הישראלית אחראי על מורשת זכויות האדם. את המורשת ההומאנית והאוניברסלית של העם היהודי צריך לאמץ מחדש לכל הקשת הפוליטית הישראלית. השילוב הזה בין הציונות לבין האוניברסליות הוא לא רק חלק בלתי נפרד של התנועה הציונית, של ההיסטוריה היהודית, של ה DNA של העם הזה הוא גם חלק חשוב ביותר בתפיסת הביטחון שלנו.

בעידן הפופוליסטי והפרוטו פשיסטי proto fascisti שאנו חווים בארצות הברית ובאירופה אסור שתיווצר תחושה שמדינת ישראל מנצלת את הזרמים האלה.אם נהיה עיוורים ונאמץ את הפופוליזם שלכאורה משרת את האינטרסים שלנו, אנחנו נאבד, בטווח הארוך, לא רק את נפשנו אלא גם את ההזדמנות  להתחבר עם הזרמים הליברלים שיחזרו, בסופו של דבר, למפה הפוליטית העולמית.

חשוב ביותר שבעידן הזה ישראל תבדל את עצמה מהתרבות הגזענית ופשיסטית החוזרת למרכז הבמה. יחד עם זאת, ובניגוד להרבה קולות בישראל, אני לא מאמינה ב linkage בין מהלכיה של מדינת ישראל לבין רמת התמיכה בה והלגיטימציה שלה בקהילה הבינלאומית.

השאלה הישראלית הרבה יותר מורכבת עמוקה וקשורה לשאלה היהודית ההיסטורית. אבל אנחנו כן נתפסים על ידי אומות העולם כשחקן חסר כיוון הרוקד על סף תהום. כבני אדם, נשים ואימהות, אם אתם רואים מישהו מבולבל אתם תתגייסו לכוון אותו, לעזור לו, ואם הוא ידחה את עזרתכם  אתם תפגעו מזה. כמה כבר שמענו את המשפט = אנחנו הידידים הכי טובים שלכם ואתם דוחפים אותנו בזלזול.  

ולכן אני לא אציע על הבמה הזו מה ישראל צריכה לעשות על מנת להגיע לביטחון ולשלום. אני כן אגיד שהביקורת הבינלאומית והד-לגיטימציה ההולכת והגוברת הן גם תוצאה של תחושת חוסר כיוון, כמו גם חוסר חזון משותף, וחוסר מנהיגות. 

לבסוף גבירותי ורבותי ,אנחנו נכנסנו לעידן מרתק שבו אנחנו כנשים יכולות להשפיע בצורה חסרת תקדים.

המעמד שלנו בחיים המקצועיים יד ביד עם המרכזיות שלנו בגרעין המשפחתי, הפוסט פמיניזם שהשאיר וואקום vacuum אחריו, והזרמים העולמים the global social trends של שינוי, הם אלו שנותנים לנו במה, ויוצרים עבורנו, לכל אחת מאתנו ולכולנו יחד, הזדמנויות לפעול ולהשפיע, הזדמנויות שאסור לנו לפספס. 

תודה.