מפגש של אנשי חינוך ישראלים ופלסטינים / דנה ליברמן

בבית ג'אלה נערך באחרונה מפגש להכרות וחשיבה עם מחנכים ממערכות החינוך הישראלית והפלסטינית. המפגש היה פרי יוזמתן של איריס גור, אורנה אשכנזי וסמאח סאטל עבאסי. על הפרק – איך משתפים פעולה ומקדמים קִרבה ושלום.

את איריס אני מכירה מהפעילות באזור השרון ויודעת שהיא מנהלת את בית הספר בגבעת חיים שהנפיק לנו כבר 700! פיסות שלום. כבר התלהבתי עליה ועל ההזמנה ששלחה. מאחר ואני מלמדת מורים ממגזרים שונים החלטתי לנצל את ההזדמנות ולנסוע לבית ג'אלה לפגוש את המעוניינים בהיכרות.

לא למדתי את הדרך, סמכתי על ה-waze ומצאתי את עצמי חולפת במכוניתי החבוטה על פני מחסומים ושערי בטון עם שלטי אזהרה באדום. מנמיכה קצב בסמטאות בית ג'אלה ההררית והציורית אבל לא מצאתי את מקום הכינוס. החניתי את הרכב ונכנסתי למכולת לבקש הוראות. מסתבר שאף אחד לא מבין עברית ואני לא שיננתי את מעט הערבית שלמדתי פעם.  הצגתי את מודעת האירוע בחיוך רחב  (יבורך צוות גרפיקה, ששילב כתוביות בערבית ) בביטחון שאני ממש ליד, עוד דקה שתיים גג אני עם החברות. שכנעתי את עצמי בטוח וטוב פה ואין בי פחד. מתפתחת סיטואציה בה מוכרים בחנויות, גברים ערבים מופתעים, אכפתיים ורוצים לעזור מלווים אותי בשיירת חיפוש ברחבי הכפר, ממש סרט של קוסטריצה. אך בכל מועדון בכפר שממה ואין כיוון. הודיתי במיטב ה"שוקראן אינתי עסלה יללה ביי בעדיין", חילקתי להם גלויות של נשים עושות שלום וטלפון לאיריס הוציא אותי אל מחוץ לכפר, למנזר נעים, שקט ויפיפה בשם טליתא קומי.

פיסות השלום כבר פרוסות על השולחן וכולם עסוקים, מארגנים ערכות שמע משוכללות לתרגום, מחברים כבלים, מחשב, מסך, פורסים כלי יצירה, מסדרים מעגל כיסאות שמתמלא עד אפס מקום.  הרבה נציגי ארגונים ובעלי עניין, לילי משוחחת ב-full power עם סוזאנה מטירה – תותחית מלאת אנרגיה, והנה נולדת רכזת חדשה בתנועה. אני חושבת בסיפוק על שיתופי הפעולה האזוריים שהולכים להמריא עכשיו בשרון.

פתיחה רשמית, סבב הכרות, לילי מספרת על התנועה ואנחנו צופות בסרטון שמעלה לכולם דמעות של תקווה.  בהמשך, נעשה מיפוי רעיונות למהלכי התקרבות והכרות בין ילדים משני הצדדים. התחלקנו לקבוצות דיון קטנות והמשכנו בחשיבה וסיכום בקוצר נשימה עם הפנים באון להמשך. בצהריים צילמה אותנו ילדה יפה אומרות  "אני מוכנה לשלום" וארבעים קטעי וידאו הולכים להפוך לקליפ מבריק.

אני שמה לב שהישראליות דוחפות לפרויקטים בעוד הפלסטיניות מבקשות רק להכיר, רגע לעכל, להתרגל. מתלהבות, אך משקפות את ההבדלים בתנועה… הקצב המהיר זר להם. הבקשה הפשוטה לקרבה והיכרות מהדהדת לי ימים. אני נזכרת במפגשים באפריקה או באיי הפסיפיק הנידחים, שם רק הגברים מביעים דעה ומקבלים החלטות והפגנות אינן אירועים מנוהלים אלא עניין  קיצוני שבדרך כלל מוליד פרץ אלימות ומחיר כבד. אקטיביזם חברתי אמצעי טבעי לנשים שעד לא מזמן חונכו להיות בשקט ולהגיד אמן. היום הן מתחילות להציץ וללמוד בסקרנות עדינה, משקיעות ברצינות מתוך הבנה שאפשר להתפתח. ברור לי שאנחנו בנשים עושות שלום הרבה יותר חופשיות.

דמוקרטיה, הבעת דעה, נוכחות אקטיבית, חשיבה ביקורתית, חברה אזרחית – כל אלו עדיין נלמדים במערכת החינוך ובבתים שלנו. מנגד- אין לי שמץ ידיעה מה מלמדים ואיך מחנכים אצל השכנים. כיום, בבית ג'אלה ובמעגלים הרבים שנוצרים עכשיו, אני מרגישה כי אנו בשלות לחקור את ההשפעות ההדדיות בין החברות, ללמוד עוד על ממשקים בין-תרבותיים, לשפר את היכולת שלנו למצוא את ה-WIN-WIN ולהגביר מאמץ לארוג את התרבות החדשה שכבר כל כך נוכחת בחיינו.

אני שבה מהרהוריי ושומעת את איריס אומרת שיעשה מאמץ הדדי  להגיע ליותר מנהלי בתי ספר ומורים – להכיר, לדבר ולעבות את הרקמה הזו.

גם בדרך הביתה טעיתי (או שלא) והגעתי לקבר אמנו רחל.