מסרבות להתיישר לפי הטייס האוטומטי / ענת סרגוסטי, העוקץ, 25.10.16

בעבר הלא כל כך רחוק, חלק משמעותי מהדיון הציבורי עסק בנושא המדיני. נשקלו אופציות, הוצעו פתרונות, היו דיונים ערים. בעבר הלא כל כך רחוק, חלק ניכר מהדיון הציבורי עסק במה שקורה בשטחים, בחברה הפלסטינית, במימשק בין הפלסטינים לישראלים. בעבר הלא כל כך רחוק, חלק ניכר מהדיון הציבורי נשען על מידע שכלי התקשורת המרכזיים היו מביאים לציבור. בעבר הלא כל כך רחוק, כל כלי תקשורת שכיבד את עצמו ואת מאזיניו, צופיו וקוראיו העסיק יותר מכתב/ת אחד שתחום הסיקור שלהם היה מה קורה אצל הפלסטינים. לא ״כתבנו לענייני ערבים״ שתחום הסיקור שלו חולש על מרחב ממרוקו במערב ועד איראן שבמזרח כמו שיש היום.

….

ובדיוק מהמקום הזה נשמעה לרבים הסיסמה שמאחוריה התייצבו בשבוע שעבר אלפי נשים ישראליות ופלסטיניות קצת מעורפלת ועמומה: ״לא עוצרות עד הסכם מדיני״. זו הסיסמה שמאחוריה צומחת תנועת השטח הגדולה בישראל כיום, תנועת ״נשים עושות שלום״. לוותיקי המאבקים נגד הכיבוש, או בעד סיפוח חלקי מולדת מצטיירת התנועה הזאת בכלל והסיסמה הזאת בפרט כמשהו נחמד, נאיבי, אפילו מאוד לא פוליטי, כמעט כמו הפארודיה על מלכת היופי שנשאלת מה היא מקווה להשיג והיא עונה ״שלום עולמי״.

זה נכון ככל שאנחנו ממשיכים להיות שבויים בפרדיגמות שלאורן הלכנו כל השנים האלה. זה נכון ככל שנכנס למצב הטייס האוטומטי שיורה את התשובות לכל השאלות עוד בטרם נשאלו….

זה הטייס האוטומטי שמחייב אותנו לבחור צד. זה הטייס האוטומטי שמגדיר אותנו, ומתייג אותנו….

הקריאה להסכם מדיני מכבד היא נסיון לשבור את הפרדיגמות בין תומכי ארץ ישראל השלמה לתומכי שתי המדינות. כי מה שחשוב הוא לא איזה הסכם, אלא שיש הסכם שמקובל על שני הצדדים. ומהמקום הזה קל יותר לנשים להתחבר.

לקריאת המאמר המלא באתר העוקץ.