מסע לקפריסין – פגישה עם אחיותינו הקפריסאיות / פנינה דובו

נובמבר 2016

חזרתי זה עתה ממסע היסטורי של ילידי קפריסין למקום הולדתם, לרגל מלאת 50 שנים להקמת מחנות הפליטים באי. שם נולדתי ושם שהו הורי תקופה ארוכה עד לעלייתם ארצה בתחילת 1949.

נוסף לחוויה עוצמתית זו, חוויתי חוויה נוספת, גם היא בעוצמה גדולה ועליה אספר כאן.

עוד לפני הנסיעה, נוצר חיבור בינינו, “נשים עושות שלום”, לבין הקפריסאיות. הדבר קרה כאשר עליזה ארז, מובילת פרויקט הטלאים שלנו, גילתה כי נשים מהצד התורכי ומהצד היווני של קפריסין יוצרות ביניהן חיבור באמצעות סריגת טלאים של קרושה, אותם הן מחברות יחד ליריעות גדולות, ועטופות בהן עצמים שונים באי משני צדי הגבול.

IMG-20170114-WA0011

פנינה ונילגון בצד התורכי של ניקוסיה

 

וכך לפני נסיעתי לקפריסין, פרסמתי את הידיעה ודאגתי גם ליצור קשר עם הקפריסאיות ולתאם איתן פגישה. לפני שנסעתי קיבלתי שתי מעטפות בדאר, האחת מנגה ברלב והשניה מאורלי קסם, ובהן משלוח לקפריסאיות (את תוכנן לא ראיתי עד שהגיעו לידי הקפריסאיות). ממש לפני הנסיעה נפגשתי עם עליזה ארז וקיבלתי מידה צרור טלאים, אותם הספיקה לסרוג ולהכין גם היא.

היות והנשים הקפריסאיות בקבוצה, חלקן מתגוררות בניקוסיה (התורכיות – בצד התורכי של העיר) וחלקן בפאפוס (היווניות) – קבענו שני מפגשים. כדי לפגוש את נילגון התורכיה, היה עלי לעבור במעבר הגבול בניקוסיה מהצד היווני לצד התורכי. נפגשנו בחאן התורכי וזכיתי לשבת על ספסל שעליו נפרס קרושה מעשה ידי הנשים הקפריסאיות, ולטפס במעלה המדרגות, עם המעקים המצופים קרושה גם הם.

נילגון סיפרה לי שבתקופת המאורעות הקשים בין התורכים ליוונים, עזבה את קפריסין למשך כמה שנים, אך געגועיה למולדתה החזירו אותה בחזרה. בתה נשארה הרחק ממנה, בלונדון, כשהחליטה לא לחזור לאי.

נילגון, קפריסאית תורכיה וקריסטיאנה, קפריסאית יוונית, הן חברות טובות כבר זמן רב והמומחיות  בסריגת הקרושה היא שחיברה ביניהן. הן יצרו קשר והקימו את הקבוצה שנקראת peace2peace. את קריסטיאנה פגשתי בפאפוס, שם היא מתגוררת מאז גורשה מביתה בצד שנכבש על ידי התורכים. קריסטיאנה הגיעה לפגישה עם שלוש נשים נוספות. ישבנו על כוס קפה קפריסאי (לא תורכי!) וסיפרתי להן אודות הפעילות שלנו בישראל, עליה, מסתבר, הן כבר מעודכנות לא מעט דרך הפייסבוק.

IMG-20170114-WA0014

עם היווניות ופיסות הקרושה שסרגו נשים עושות שלום בישראל

הצלחתנו בצעדת התקווה, והפיכת התנועה שלנו ליותר-משמעותית במציאות הלא-פשוטה שלנו, משמשת לקפריסאיות השראה רבה ומפיחה בהן תקווה גדולה כי גם להן סיכוי להגיע לפיוס ולחיים משותפים בין שני חלקי האי, בין התורכים ליוונים (כפי שאכן היו פעם). הן סיפרו כי מאז ששמעו עלינו ולאורך הדרך שהן עוקבות אחרינו, השתנתה דעתן על מדינת ישראל מקצה לקצה. הן למדו להכיר שיש בין הישראלים א/נשים שוחרות שלום ובעיקר התרשמו ומהמעשיות ומהנחישות, יחד עם הרעיונות היצירתיים של התנועה.

הפגישות עם הקפריסאיות הפכו עבורי את המושג ‘אחיות’ לממשי. הרגשתי כי הן אחיותינו לדרך ולמעשה. בהיותנו שכנות גיאוגרפיות, אולי אף התעצמה תחושה זו. גם הן, כמונו, דאגו להכין עבורנו ריבועים מצוירים ורקומים, ובהם ציורים מקסימים של ילדים כבני חמש.

שני המפגשים נטעו בי תחושה כי גילויי אחווה ושיתוף בינינו לבין נשים כמותנו, מחוץ לגבולות הארץ, יש בהם חיזוק והעצמה לשני הצדדים וכדאי להשקיע בהם ככל שניתן.

נפרדנו בהבטחה להמשיך ולשמור על קשר, וגם להיפגש שוב. העיר פאפוס נבחרה להיות עיר התרבות של אירופה בשנת 2017 ויתקיימו בה אירועים בינלאומיים. זו הזדמנות שכדאי יהיה לנצלה. אני מצפה לה.