מחשבות על שילוב נשים ערביות בתנועת נשים עושות שלום / כדיה מוזס

26 חודשים מיום הקמת התנועה ואנו מוצאות את עצמנו עם מספר מצומצם של נשים ערביות בתנועה בכלל ובהובלתה בפרט. השאלה חוזרת ועולה : מדוע אין לנו נשים ערביות בכל צוותי התנועה?

מפגשים רבים התקיימו בין ערביות ויהודיות ברחבי הארץ. לרוב נגמרים המפגשים בחיבוקים, התרגשות, דמעות וצילומי תמונות. נוצרות חברויות חדשות והקשרים האישיים מתהדקים. ברמה הכלל תנועתית התפתחות הקשר והמחויבות ההדדית נעצרת.

מה חלקנו היהודיות בתופעה זו? ומה הסיבות שהנשים הערביות נמנעות מלהצטרף באופן אקטיבי לצוותי התנועה?

אנו פוגשות לא מעט נשים ערביות עם תחושת חשדנות. “עוד תנועת שמאל… עוד תנועה שתבוא ותלך… אתן  הרוב ואנחנו מעטות… אחרי 70 שנה – למה פתאום נזכרות בנו?… היכן הייתן עד היום?” הנשים הערביות מסבירות את המנטליות השונה: בחברה הערבית לא מקובל שאישה תצא לפעילות התנדבותית, ותיעדר מהבית בשעות הערב. לא מקובל כי תעסוק בנושאים פוליטיים, תוביל ותנהיג. כך שלמרות הרצון העז לפעול לשינוי המציאות, קיים הרצון “לשמור על שלום בית”.

את חלקנו אנו היהודיות, עוד לא הצלחנו להבין. מעבר לקשר הראשון והבלתי אמצעי שאנו מצליחות להשיג בקלות יחסית, בקלות יחסית להשיג, אנו נתקלות במציאות בה אנו נדרשות לסדוק את הבועה הישראלית–יהודית שלתוכה גדלנו. עולה מיד השאלה של יחסי כוחות. בשאלות של פחד ושל עד כמה רחוק “מותר לדבר”. ערביות רבות רוצות קודם כל שנשמע אותן על דרך החתחתים שלהן. יש האומרות: “נניח לעבר ונחפש את העתיד”. נוסף על כך, בולט המתח הרב בין הקבוצות השונות של חילוניות ודתיות, צעירות ובוגרות, עירוניות וכפריות, מוסלמיות ונוצריות.

בחודשיים האחרונים בחרנו בערים רמלה ולוד ובכפר אבו גוש לברר את התופעה. ברמלה הקמנו “קבוצת שלום” קטנה בהובלה של איעד ודבורהל’ה. באבו גוש נעזרנו בקשרים של שרון עם ראש המועצה עיסא ג’אבר כדי להקים קבוצת מנהיגות מקומיות עם מספר מצומצם של יהודיות. בלוד הייתה זו מנאר אבו-דאחל שחברה לענבר הסטודנטית היהודית ויזמה את הפעילות הראשונה של התנועה בלוד – הקרנת הסרט על ליבריה. ליימה בואי, הגיבורה הראשית בסרט זכתה בפרס נובל לשלום ובאה לארץ לתמוך בנו על פועלנו החברתי לשינוי המציאות הכואבת.

בשלושת המקומות נפגשנו בקבוצות קטנות לשיח פתוח ומקרב. הנשים הערביות ביקשו לא להגדיל את החברות בקבוצה במפגשים הראשונים. בתחילה, הן באות להקשיב וללמוד. הנושא העיקרי שעולה (בכל מקום) הוא הרצון לדבר על הפחד. הפחד ההדדי. הפחד בלהיות ולפעול יחד. הפחד היומיומי באי הוודאות ביחסים בין אישיים, בין הקהילות ועד לרמה המדינית.

כששאלנו: כיצד תרצו לפעול ולשנות את המציאות? התשובה הייתה “להכיר את השכנים היהודים”. “להוריד את דרגות הפחד”.

בעקבות מספר “מפגשי חשיבה” במקומות שונים, החלטנו על הקמת קבוצה מעורבת של נשים ערביות ויהודיות. קבוצה זו תציף את הבעיות המונעות מכולנו להיות שוות ובעלות השפעה שווה. הקבוצה תדון ותמליץ על סוגי פעילות המתאימים לכל אזור גאוגרפי. כל פעילות תיזום/תונחה על ידי אשה ערביה ואשה יהודיה. באחריות משותפת ובתהליך מתמשך, נמשיך לאתגר את עצמנו בהלימה לעקרונות התנועה. המגוון מהווה חלק בלתי נפרד מהמהות והייחודיות של “נשים עושות שלום”. ביחד נעשה ונצליח.

כתבה כדיה מוזס, רכזת צוות מגוון