מול הסטטוס־קוו של הייאוש / תמי ארד, ידיעות אחרונות, 7.8.16

“סלט ישראלי”, כך מכנות את עצמן נשים מהפריפריה, נשים מתל־אביב, נשים מתנחלות, נשים ערביות ישראליות, נשים פלסטיניות מהשטחים. תנועה בלתי מפלגתית המונה כמה אלפי נשים ומתהדרת בשם אולי יומרני ונאיבי “נשים עושות שלום” החליטה להשאיר את האידיאולוגיה בבית בתקווה לגייס מסה נשית קריטית שתאלץ את מקבלי ההחלטות משני צדי הסכסוך לשבת לדבר.

התנועה נוסדה בזמן “צוק איתן” על ידי אימהות של לוחמים, שהחליטו בהשראת נשים מליבריה לעשות מעשה במקום לברוח מבשורה. ב־2003 הביאו הנשים ליבריה לקץ מלחמת האזרחים ארוכת השנים ולשלטונו של הרודן צ’ארלס טיילור. מנהיגת המחאה, לימה רוברטה בואי, כלת פרס נובל לשלום לשנת 2011, הצליחה לאחד נשים מכל רחבי המדינה למען הפסקת שפיכות הדמים, ופעילותן הביאה בסופו של דבר לגלותו של הרודן, לפירוק הנשק במדינה ולבחירות דמוקרטיות. האתגר בישראל אינו פשוט…….

“זה קרה בכל העולם, בסכסוכים קשים ומסובכים, וזה יכול לקרות גם כאן”. אומרות הנשים הנחושות להפיץ את חזון השלום. בסוכות הן יקיימו את “צעדת התקווה”, למרות הידיעה שהממשלה מובלת על ידי אג’נדה לוחמנית ומקובעת ב”אין פתרון”. תפקידנו, הן אמרות, הוא להציב מראה שתשאל אם יש לנו כהורים וכאזרחים את הפריבילגיה להיגרר, להדחיק, ולהסכין עם הסטטוס־קוו של הייאוש.

 

למאמר המלא באתר ידיעות אחרונות.