מדוע נשים ומדוע (דווקא) עכשיו? / הרָבָּה דונה קירשנבאום

תשובה בשני חלקים שנכתבה כעשרה חודשים לאחר תום המלחמה בעזה/מבצע צוק איתן בקיץ 2014 

צורך דחוף בשפה חדשה. החל מראשית שנות ה-80, התרחש שינוי משמעותי בשיח על התפתחות מוסרית,  הודות להגותה ופועלה של הפסיכולוגית קרול גיליגן. השינוי שחוללה גיליגן היה כה משמעותי, עד כי במחצית שנות ה-90, כתב העת TIME כלל את גיליגן ברשימת האמריקנים המשפיעים ביותר בכל הזמנים.  באותה תקופה, התפיסה הרווחת של ה׳׳אתיקה של הצדק׳׳ הציבה שאלה מרכזית בלבה של הדילמה המוסרית והיא מהו הדבר הצודק? גיליגן, לעומת זאת, זיהתה וטבעה את של ׳׳אתיקה של דאגה׳׳ והציבה שאלה אחרת במרכזה:כיצד להגיב“?

לאחרונה מרבה גיליגן לעסוק בצורך הדחוף לשחרר את הדמוקרטיה מכבלי הפטריארכיה (ולכל הנתקפים/ות חוסר סבלנות, חכו רגע. בשביל גיליגן, השחרור מכבלי הפטריארכיה הוא לא שחרורן של נשים מדיכוי גברי, אלא שחרור של כולנו, נשים וגברים גם יחד). וכך היא כותבת: “אתיקה של דאגה, בעיסוק שלה בסוגיות של קול ושל מערכות יחסים, היא אתיקה של אהבה ושל אזרחות”. גיליגן מגדירה דמוקרטיה כמערכת פוליטית בה כל בני ובנות האדם הם: “ישויות המגיבות ומתייחסות (לסביבה), שנולדו עם קול ועם תשוקה לחיות בתוך מערכות יחסים, וגם עם יכולת לזהות סמכות מזויפת. דמוקרטיה מבוססת על הנחת היסוד של קול שווה לכולם”. הפטריארכיה, לעומת זאת, אף שנדמה שהיא מרוממת את הפרט האוטונומי, מעניקה מעמד נעלה יותר לפרטים מסוימים – גברים – על פני נשים וכן מעניקה מעמד נעלה יותר לגברים מסוימים על פני גברים אחרים, כאשר האב האחד ה- pater הוא מעל כולם. אך למעשה, הפטריארכיה אינה מרוממת את הפרט, אלא מבודדת אותו. בתנועות קיצוניות המהדקות את לפיתתן על המזרח התיכון –  פטריארכליות כולן, מעצם הגדרה זו – שלילת העצמיות של הפרט הפכה לשליחות מקודשת. אך “מאחר שפטריארכיה מבוססת על שלילת “האני”, היא בלתי יציבה במהותה”, טוענת גיליגן, “וצריכה תמיד להגן על עצמה”.

גיליגן נותנת שם לאובדן הקול ולהתרחקות מהאמת הידועה לנו על החיים – שהם מבוססים על תלות הדדית ושתמיד יש בהם מרכיב של רגש – ומכנה תהליך זה “חניכה” לחברה הפטריארכלית. המחקר שלה מראה כי ילדות ונערות נוטות להתנגד לתהליך זה משך פרק זמן ארוך יותר מאשר בנים ונערים, לרוב למשך כעשר שנים. לפיכך, לילדות ונערות יש זמן רב יותר לפתח הן אוצר מילים עשיר יותר וקול אותנטי הנשען על יסודות פנימיים איתנים יותר, לפני שהן מאבדות אותו לתביעות הפטריארכיה. אך אין ספק שדמוקרטיה – ולא פטריארכיה – הולמת יותר את רוח התקופה בה אנו חיות. אין זה פלא אם כן שהתנועה שלנו, נשים עושות שלום, מושכת אל שירותיה נשים המבקשות להשמיע את קולן בנושא הסכם מדיני עם הפלסטינים ולעשות זאת תוך בנייה וטיפוח של מערכות יחסים של תמיכה הדדית. זאת, מתוך אמונה שקולותיהם צריכים להישמע וכי תרבות דמוקרטית עשירה צריכה ויכולה להתקיים כאן. אף שלא פעם אנו נתקלות בביקורת על כך שאנו שמאלניות (או לא מספיק שמאלניות), נאיביות או אליטיסטיות, אין לי ספק שאנו יכולות להגיב כראוי לטענות אלה, במיוחד אם נקשיב לעצתה של קרול גיליגן: להקשיב למילים החבויות מאחורי המילים. כלומר, ללמוד לזהות את הקול האותנטי של הדוברת או הדובר הקבור לעתים קרובות מתחת לקול המצוּפּה – הקול שמכתיבה התרבות הפטריארכלית שמצפה הן מגברים והן מנשים לאבד את “היכולת הבסיסית שלהם ליחסים אנושיים”. גיליגן מלמדת אותנו גם להבין שהפטריארכיה טומנת בחובה את ההבטחה המפתה, גם אם בלתי ממומשת בעליל, שהיא יכולה להגן על עצמה מפני תחושת האובדן על ידי מתן לגיטימציה לפגיעה קשה במערכות היחסים האינטימיות ביותר שלנו. למעשה, אנו, החברות בתנועת נשים עושות שלום, יכולות לראות את עצמנו כמתנגדות באופן פעיל לאותם תהליכי חניכה לתרבות הנוטה להכחיש שאנו חיות במערכת של תלות הדדית ומתוך כך להתעלם מהסיכון של תחושת האובדן, אף שתלות הדדית ותחושת אובדן הן חלק בלתי נפרד מחיינו כבנות ובני אדם. אנו מסרבות לחיות בתרבות המצרה את צעדינו ואת מי שאנחנו כבנות ובני אנוש , למען עצמנו ולמען הדורות הבאים. אנו מאוחדות בשאיפה שלנו לשלב בין שפה מגוננת, רציונלית ומתווה לבין שפה של יחסים, של רגש ושל היעדר היררכיה. מידי יום ביומו מצטרפות אלינו עוד ועוד נשים אשר אינן חוששות להשתמש בשפה חדשה ושונה זו, גם במרחב הציבורי.

צורך דחוף לציפייה לנורמליות: החלק השני של התשובה שלי לשאלה מדוע אנו הנשים חייבות לפעול יחד למען הסכם מדיני קשורה לחוויה המשותפת למרבית הנשים בעולם. כוונתי לחוויה של יצירת יש מאין (או ממעט מאוד) – כלומר, ההתנסות הפעילה לאורך כל חיינו בגידול, טיפוח והצמחה, בין אם מדובר בתהליכי הריון, לידה והנקה של ילדינו ובין אם לא. חשוב להדגיש כי היכולת לטיפול ודאגה אינה נובעת בהכרח מהיכולת הביולוגית להרות וללדת ילדים, אלא דווקא מההיסטוריה הארוכה של נשים בחברות פטריארכליות כאחראיות על טיפוח של קשרים. בתקופה הנוכחית, הדבר שאנו הנשים נדרשות ליצור מאין או ממעט מאוד ליצור ולטפח הוא ציפייה משותפת לנורמליות. בהיותי דוברת אנגלית כשפת אם ואישה של מילים, אני מחפשת בראשי מילה מדויקת: אולי תקינות? שפיות? שגרה? אף אחת מהמילים הללו לא נראית מדויקת מספיק. למשל, אחרי מלחמת צוק איתן קיץ 2014, חזרו תושבי ותושבות הדרום לשגרת חיינו במהירות, אך אלה אינם חיים נורמליים. נורמליות פירושה להיכנס לרכב או לאוטובוס ולדעת בוודאות היכן מתחילה ונגמרת באמת הארץ שאנו חיות בה. נורמליות פירושה לחיות את חיי היום יום מבלי לחכות בחרדה מורטת עצבים לקול הצופרים המתריעים על נפילה של טיל. נורמליות פירושה קבלת הידיעה שאנו חולקים, יחד עם בני אדם אחרים, קוד חיוג בינלאומי, תעלות מים, אוויר ועוד יסודות של הסביבה אשר אדישה לחלוטין לאופן בו אנו מחליטים לחלק בינינו את השטח שאנו חיים עליו. נדמה לי שיש מידה מזערית של ציפייה שהחיים כאן יהיו נורמליים. אבל למרבה המזל, אנו הנשים יודעות בחושינו כיצד ליצור משהו גם מהדבר המזערי ביותר. מכאן, שעלינו לטפח ציפייה לנורמליות למרות הקרקע הצחיחה מציפיות שאנו חיות עליה כיום.

נשים עושות שלום בפגישה עם פרופ קרול. גיליגן בעת ביקורה בישראל, מאי 2017

רבות מחברות התנועה שלנו כבר הקדישו את עצמן ואת חייהן לאמנות השגת החיים הנורמליים בכך שאנו פועלות מתוך הכאב של המצב הנוכחי ולא מתוך התעלמות ממנו, תוך שאנו טוות קשר אנושי אחד אחר השני. בהיותי רבה, אני חושבת על העשייה מעוררת ההשראה הזו כהשתקפויות בנות זמננו לסיפור עתיק מהמסורת היהודית. אני נזכרת כיצד אמו הדאוגה של משה מכינה תיבה קטנה מהחומרים הפשוטים המצויים בסביבה, כמאמר הפסוק: “׳וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַצָפֶת׳׳ , מניחה בה את בנה האהוב ועושה דרכה אל גדת הנילוס. היא בוחרת לפעול למרות הפחד ולמרות החשש המוצדקים לחלוטין לאור ההיסטוריה של עמה ולמרות מציאות חייה שלה תחת שלטונו של עריץ המבקש להכחיד את בני עמה. השימוש שלה בחומרים פשוטים ורגילים במצב שאיננו פשוט או רגיל כלל ועיקר מדגים בעבורי את דבריו של מרטין בובר, כי “מאחורי כל נבואה של אסון טמונה חלופה אפשרית נסתרת”. אפשר כמובן להשתהות מעט על האירוניה בסיפור משה בתיבה – שהרי ככלות הכול, נסיכה מצרית היא שמצילה את חייו של משה ובכך תורמת לישועת בני עמו. אבל לנו בנשים עושות שלום יש מלאכה דחופה לפנינו: ליצור שפה חדשה וציפייה לנורמליות למרות שנדמה שיש לנו כל כך מעט חומרי גלם לעבוד איתם. ועם רוחות המלחמה השבות ומנשבות באזורנו, עלינו לפעול עכשיו ומיד.