מדוע הצטרפתי לתנועת נשים עושות שלום? / ורדית קפלן

נולדתי בתל-אביב, דור ראשון לניצולי שואה ופרטיזנים. שתי הסבתות שלי משני הצדדים שהיו נשים חזקות הן אלו שהביאו להצלת המשפחה בתקופת השואה. המסר המרכזי שעבר בבית שלי היה מסר הישרדותי. מסר שמשמעותו היא שעלינו לקחת אחריות על חיינו ולברוא וליייצר מציאות בוראת חיים.

בבית בו גדלתי לא היה דבר שטוב למות למענו. בבית הזה שהיה הישרדותי, אבל גם תאב ואוהב חיים, גדלתי כאחת מחמישה ילדים. מאחר וגדלתי על אהבת הארץ, רק טבעי היה לי לבחור לשרת בצבא כמש”קית לידיעת הארץ בגולני. לקראת סוף שירותי הצבאי, פרצה מלחמת לבנון הראשונה.

אני זוכרת את עצמי כנערה צעירה הולכת ללוויות של חיילים שנהרגו במהלך המלחמה ,ומבטיחה לעצמי שכל עוד זה תלוי בי ,ילדי לא יאלצו לחוות את החוויה הזו.  בין לבין עברו שנים של המון תקווה לעתיד טוב יותר ושלום ,שנגדעו עם רצח רבין. .בשנים שאחרי, שהיתי בחו”ל כקונסוליית תיירות בארה”ב מטעם משרד התיירות . באותן שנים הבנתי הלכה למעשה, שיש אנשים שמציאות חייהם שונה. שהמציאות ההזויה הזו שאנו חיים בה אינה הדרך היחידה  וגם אינה הכרח המציאות באזור בו אנו חיים .וכפי שאמר לי באותם שנים מהגר פולני שהכרתי, “מדינה שצריך למות עבורה במאה ה-21 לא בטוח ששווה לחיות בה”.

באותן שנים התחדדה בי ההכרה שאנו גדלים, חיים ומחנכים את ילדינו לתוך שיגרה שניזונה מפחד ומתחושת נרדפות, ששזורה בדנ”א היהודי והתעצמה בשואה. החלוצים שהקימו את מדינת ישראל הגיעו לארץ מתוך רצון וכוונה להתנער מהתפיסה הגלותיות הזו, ולברוא חיים חדשים ואחרים .לצערי ברבות השנים ,שבנו ואמצנו את תפיסת הנרדפות היהודית. בבסיס תפיסת העולם הזו ניצבת המחשבה שכל העולם נגדנו, אנחנו עדין נרדפים בשל דעותינו ואמונתנו.  בניי  נסעו בתיכון לביקור במחנות ההשמדה בפולין, אבל מעולם לא למדו על תור הזהב של ספרד ובוודאי ובוודאי , לא לקחו חלק ולמדו קורס על סכסוכים בעולם שבאו על פתרונם.

ברבות השנים הפכתי אימא לשלושה בנים. לפני פחות משנתיים בני עידו הגיע לגיל 18, התגייס לצה”ל ובחר לשרת ביחידה קרבית. לא אמרתי לו לא, ולא ניסיתי לשכנע אותו לשרת ביחידה אחרת או להשתמט משירות קרבי, כי זה חלק מהתפיסה אצלנו בבית. יחד עם זאת, מהיום בו התגייס אני לא מפסיקה לחשוב ביני לבין עצמי: את מועלת בתפקידך כאימא, הורה לא מגדל את ילדו במשך 18 שנים כדי לשלוח אותו לשדה הקרב. הורה מחוייב לפעול בכל דרך ולוודא שאין בררה או אפשרות אחרתו. הורים לא אמורים ל’עלות את בנם לעולה’ ,  כי גם אדוני בסיפור המקראי המוכר לנו, חס בסופו של דבר על הנער – מאחר והבין כנראה שיש כאן משהו שאינו הגיוני ואינו בטבע האדם .


שנה וחצי של שירות צבאי כבר היו מאחורי עידו, ואחד בלב ואחד בפה. עדיין לא עשיתי דבר לשנות את המציאות שבה אנו חיים.

הקיץ האחרון הגיע ואיתו שבועות של מלחמה ואני מוצאת את עצמי חולקת את זמני בין ריצה לממ”ד לדאגה לבני ,לחבריו וילדים של חברי וחברותי, ולחיילים באשר הם. כל ערב או אחר הצהרים עם פרסום שמות הנופלים אני מבינה, שוב ושוב, ששום דבר לא בסדר. תמונותיהם של “טובי בנינו”, יפים, חכמים ומוכשרים מרצדות על המסך. ואני ליבי נקרע, חושבת על אותן משפחות שחייהם לא ישבו להיות לעולם כשהיו.  ועדין לא הזכרנו את הפצועים ומוכי הלם קרב. 
השבועות נוקפים ומגיע סוף יולי. הפסקת אש מרחפת באוויר. אני חוזרת מהעבודה ומגלה בתיבת הדואר הזמנה לחתונה של גלי ובניה שראל. אני מסמסת לאיה, אימא של גלי, ושואלת מה שלומכם, ואיה עונה  “אני מאד דואגת”. למה, אני מקשה, למרות שהתשובה ברורה ,”כי זו תהייה חתונה עצובה”, היא עונה. “כל כך הרבה עצב ואובדן ילווה אותה”.

 ביום ששי כשאני חוזרת מהעבודה ונשכבת במיטה לרגע, אני מרפרפת על שמות הנופלים שמרצדים על מסך הטלוויזיה, ואני לא מאמינה. שמו של בניה שראל מופיע שם כאחד מההרוגים באותו בוקר. בקרב שנערך שעתיים לפני כניסתה של הפסקת האש לתוקפה. במוצאי שבת אני משתתפת בהלווייתו של בניה שראל בחברון. אירוע מטלטל וקשה בכלל, ובעיקר כשמבינים  מי ומה הוא היה.

בבוקר, כשאני חוזרת מהלוויה לתל-אביב, אני מבטיחה לעצמי עבור בני חבריו וכל נער וילד במדינת ישראל  –  אני מחויבת לעשות משהו,  אחרת אין לי זכות קיום כאימא וכמבוגר אחראי. למרות זאת, השבועות נוקפים וכבר ראשית ספטמבר, ואני מוצאת את עצמי עסוקה בעיקר בלנסות לחזור ולהתאושש מהקיץ המסוייט שעברנו.
בתחילת ספטמבר, אני צועדת בוקר אחד ברחוב בו אני גרה, ומולי צועדת שכנתי מיכל ברק. את מיכל אני מכירה מהפעילות המשותפת שלנו בעמותת הורים. אנחנו מחליפות מילות ברכה ומה נשמע, ומיכל מספרת לי על תנועה שמתארגנת בימים אלו, והיא חלק מיוזמיה ומקימיה ושמה “נשים עושות שלום”. היא מזמינה אותי לשמוע במה דברים אמורים. כשאנחנו נפגשות מיכל מספרת לי על התנועה החדשה,, שאינה מתויגת שמאל או ימין, ושמה לעצמה למטרה לקדם ולהגיע להסדר מדיני תוך ארבע שנים, ולשלב בעשייה ובתהליך נשים .

וזהו. לי זה הספיק. לא הייתי זקוקה ליותר מזה. אני מגויסת כל כולי.
מאז חלפו חמישה חודשים ואולי יותר. אני מוצאת את עצמי חדורת אופטימיות ותקווה. 

ורדית קפלן

ולמרות שחלק לא מבוטל מהקריירה האישית שלי קשורה ושזורה בעשייה ציבורית, הפעם החוויה שונה. בחודשים האחרונים פגשתי נשים מופלאות מכל רחבי הארץ. הכרתי את עם ישראל על החלקים היפים והמרגשים שלו. הכרתי חבורה של נשים מוכשרות, חכמות, משקיעות וחדורות אופטימיות ותקווה שניתן ואפשר לייצר כאן עתיד טוב יותר. גילתי מה שידעתי תמיד: שנשים הן בעלות יכולת ארגון מופלאה, שהן מנהלות וביצועיסטיות מעולות, יודעות לעבוד בעבודת צוות, לנהל ולקדם דברים בכל דרך אפשרית. הן כוח שיכול להזיז הרים.

גיליתי את האפשרות להתחבר לתקווה ולאמונה. גיליתי שחלומות ניתן להגשים. יש צורך רק בכמה משוגעים לדבר. ובנוסף גיליתי את כוחה של תנועה ציבורית, שצומחת מהשטח.

ומעל לכל ויותר מכל מרחפת התחושה שהחלום שלי ושל נשים רבות בארץ ובאזור, אפשרי.

ונוכל להעניק לילדינו חיים נורמאליים וטובים –  חיים עם עתיד תקווה ושלום בארץ הזו.

ורדית קפלן2