ללמוד מההיסטוריה: איך מסתיימים סכסוכים אלימים / מיכל פנט פלג

יש כנראה משהו באמרה: “מי שלא לומד מההיסטוריה, נידון לחיות אותה שוב ושוב”, בעיקר את הפרקים הלא יפים מתוכה.

מלחמות בין מדינות וסכסוכים אלימים בין קבוצות בתוך מדינות נמשכים לעתים עשרות שנים כשהם מלווים בסבל, באבדות רבות ובפגיעה אנושה בכלכלה וברווחת התושבים. לכל סכסוך יש מאפיינים משלו אבל כשבוחנים מדוע מלחמות מסוימות הסתיימו בהסכמי שלום בעוד סכסוכים ממושכים אחרים נראים חסרי פתרון אפשר להבחין בשלושה תנאים עיקריים להצלחה.

  • >> מנהיג כריזמטי אמיץ ושוחר שלום, נחוש לסיים את הסכסוך בהסכם מדיני
  • >> תיווך וליווי של תהליך המשא ומתן על ידי גורם חיצוני
  • >> ובשנים האחרונות: השתתפות נשים בתהליך השלום

1979 – הסכם השלום עם מצרים

כשמדברים היום על “אין פרטנר” צריך לזכור את התדמית של מצרים בציבור הישראלי לפני נובמבר 1979. מצרים הייתה האויב המושבע, הסטרא אחרא, ונתפסה כאיום העיקרי על בטחונה של מדינת ישראל. והנה ביום בהיר אחד בנובמבר 1979, נשיא מצרים הזמין את עצמו לביקור בישראל, נענה על ידי בגין והתקבל בתשואות בציבור הישראלי. מה שמראה שדעת הקהל מסוגלת ומוכנה להפוך את עורה כשמנהיגים בעלי חזון וביטחון עצמי מובילים אותה.

סאדאת יורד מהמטוס בביקורו ההיסטורי בישראל, 1979

להסכם השלום עם מצרים חברו שני אנשים: הנשיא סאדאת, מנהיג פורץ דרך שיזם את הסכם השלום, ובגין, מנהיג כריזמטי שסחף אחריו את דעת הקהל ללא קושי. לאומץ לבו ולנחישות של סאדאת היה תפקיד ראשי בתהליך. בסופו של דבר הוא שילם בחייו אבל השלום עם מצרים יחגוג בקרוב ארבעים שנה תוך שהוא שורד חילופי שלטון לא פשוטים במצרים.

אגב, ב 1975, בתקופת ממשלתו הראשונה של יצחק רבין, חתמו ישראל ומצרים על הסכם ביניים. בראש המתנגדים להסכם הביניים עמד מנחם בגין שהיה באופוזיציה. כעבור שנתיים בהיותו ראש ממשלה קיבל את סאדאת בכבוד מלכים. המו”מ שהחל מיד לאחר ביקור סאדאת נקלע לקשיים וללא התערבותו של נשיא ארה”ב, ג’ימי קרטר ייתכן שלא היה מגיע לסיום מוצלח. כשהמשא ומתן קרטע, הזמין קרטר את שני הצדדים למעון הנופש הנשיאותי שלו בקמפ-דיוויד. במשך 13 ימים קשים ומתוחים התנהלו שיחות בין משלחות ישראל ומצרים, בראשות מנחם בגין ואנואר סאדאת. קרטר תיווך ללא ליאות בין הצדדים ואנשיו היו שותפים  בניסוח ההסכם. על-פי הנחייתו, היה קמפ דיוויד סגור לכלי התקשורת וגם למשלחות עצמן. איש מאנשי המשלחות לא הורשה לצאת מן המקום במשך כל ימי השיחות. אגב: מי שעמד בראש ממשלת ישראל בזמן השיחות על הסכם הביניים ואף חתם עליו בשם ממשלת ישראל היה יצחק רבין. בעקבות החתימה על ההסכם זכו סאדאת ובגין בפרס נובל לשלום.

1994 – השלום הקל עם השכנה ממזרח

עם ממלכת ירדן היו לישראל מגעים חשאיים עוד לפני קום המדינה.  בנובמבר 1947 נפגשו בנהריים! גולדה מאירסון (לימים גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל), ועבדאללה מלך ירדן ופגישות חשאיות רבות נערכו לימים עם המלך חוסיין. לאחר שנחתם הסכם אוסלו עם אש”ף קיימו ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס מספר פגישות עם חוסיין, והבהירו לו שירדן עלולה להישאר “מחוץ למשחק”. די ברור שהסכם השלום עם מצרים וההסכם הטרי עם נציגי הפלסטינים הקלו על המלך להסכים לשיחות גלויות ולחתימת הסכם שלום, מה גם שבהשוואה לסכסוכים אחרים בין מדינות, לא הייתה כאן מחלוקת על שטחים. המלך חוסיין היה מנהיג מתון וניחן בהרבה קסם אישי. מולו, יצחק רבין, שכבר הוכיח חודשים ספורים לפני כן שהוא מסוגל לחתור לשלום חרף התנגדות האופוזיציה. השלום עם ירדן התחזק עם השנים לעומת ההסכם עם הפלסטינים שבוטל למעשה אחרי רצח רבין.

אבל אפילו המשא ומתן הלא מסובך בין ישראל לירדן נזקק למתווך. נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, עוד מנהיג בעל קסם אישי, לחץ על חוסיין להצטרף לעגלת השלום והבטיח בתמורה למחוק את חובותיה של ירדן לארצות הברית. גם נשיא מצרים נתן לחוסיין אור ירוק. השיחות בין ישראל לירדן הפכו עד מהרה לגלויות, עם פגישת רבין וחוסיין בבית הלבן ופרסום “הצהרת וושינגטון” שסיימה את מצב הלוחמה בין שתי המדינות. גם במקרה הזה חברו מנהיגים כריזמטיים בעלי אג’נדה של שלום משני עברי המתרס ומתווך נחוש הגוזר קופון דיפלומטי (קלינטון פעל להשכין שלום במקומות שונים בעולם – והצליח בבוסניה ובאירלנד– ובכך חיזק את מעמדה הבינלאומי של ארה”ב).

הציבור הירדני המורכב רובו מפלסטינים לא אהב את ההסכם אך במונרכיה כמו ממלכת ירדן הציבור מקבל את המדיניות של המלך שיש לו לגיטימציה מסורתית (השושלת ההאשמית נחשבת לצאצא ישיר של הנביא מוחמד).

1994 – המהפך בדרום אפריקה

שלטון האפרטהייד הסתיים במשא ומתן ללא אלימות בזכות מפגש היסטורי בין שני מנהיגים דגולים – וויליאם דה-קלארק ונלסון מנדלה. ברור שהסנקציות שהטילה הקהילה הבינלאומית על דרום אפריקה זרזו את התהליך אבל אין ספק שאישיותם ואומץ לבם של שני אלה הכריעו את הכף.

נלסון מנדלה וויליאם דה קלארק מקבלים פרס נובל לשלום, 1993

במשך כארבעה עשורים התנהל מאבק עיקש, גם אלים, של ארגונים שונים נגד הקיפוח של הרוב השחור, מאבק שדוכא באכזריות על ידי משטר האפרטהייד. ב-1990, מיד לאחר מינויו לנשיא, הפתיע דה-קלארק את דרום אפריקה והעולם בהכריזו כי הוא מכיר בכך שמדיניות האפרטהייד נכשלה. הוא התיר את פעילותה של מפלגת הקונגרס, שחרר מכלאו את מנהיג ה-ANC נלסון מנדלה ופתח אתו במגעים לקראת קיום בחירות רב-גזעיות במדינה על בסיס דמוקרטיה אמתית. בבחירות שנערכו ב-1994 זכתה מפלגת השחורים כצפוי ברוב מוחץ.  דה-קלארק ומנדלה דאגו להעברה מסודרת ושקטה של השלטון לידי הרוב השחור.  על פעילותם זו זכו שניהם בפרס נובל לשלום. הפיוס בדרום אפריקה היה תוצאה של שיחות ישירות ללא מתווכים, כנראה בזכות שני מנהיגים פורצי דרך שהיו נחושים להשיג שלום בדרכים לא אלימות. דה-קלארק הצליח להעביר את המהפך בקרב המיעוט הלבן ומנדלה – שבכוח אישיותו ובזכות ועדות הפיוס שהקים – הצליח לתקן את החוקה ולכונן מדינה חופשית ויחסית שוויונית בדרום אפריקה.

צפון אירלנד – כניסתן של הנשים לתהליכי שלום 

קרא עוד….