נעמה מגריל: ״לא בוכה, נכנס לי משהו בעין״

שמי נעמה מגריל ואני בתו של שלמה (חתולי) מגריל ז”ל שנהרג בקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים בשנת 1967, כשהייתי בת שנתיים בערך.

אמא שלי, יעל, הייתה בת 23 ובהיריון מתקדם עם אחי לעתיד.

לאחר שאחי נולד ונקרא על שם אבא ולאחר כשלוש שנים נוספות, התחתנה אמא עם אילן ידידיה, גם הוא מ”לוחמי”, גם הוא מגרעין הנח”ל של אבא שגדל אתו בערך מכתה א’ בקרית חיים.

אילן אימץ אותי ואת אחי מומו (שלמה), מהר מאוד הוא נהיה אבא שלנו לחלוטין והביא עם אמא עוד שני ילדים, שמיד נהיו אחים שלנו לחלוטין.

עד כאן “הסיפור היבש”. ותיכף תבינו למה אני חולקת אותו אתכן, נשים של שלום.

בעצם חייתי בטוב. כלומר, מצד אחד הורים חמים, מקבלים, אוהבים, תומכים ומחזקים. משפחה מאוחדת וחזקה מאוד (הגם שיודעת צרות ומחלות והתמודדויות עם משברים), ומן הצד השני התמונה של אבא שלמה תמיד בסלון, נוכחותו קיימת כחלק בלתי נפרד מאמא, מאחי, ממני וגם מאבא אילן ומאחיי הקטנים שלעיתים לא רחוקות מבטאים את שמו “אבא שלמה”. ולימים הדור הבא, הנכדים של כולנו, מבטאים את שמו “סבא שלמה”. מצחיק, הוא נהרג בגיל 24. תמיד יש אבא אילן נוכח, קיים, מערסל ומשרה ביטחון אבל יש גם ימי זיכרון, ימי ירושלים, וטקסים. יש את “החיים” ויש את “זיכרון המתים”, משולבים די ברכות ועדינות, כמו בצק שמרים בעוגת החלה שאמא מכינה כל חמישי.

ניתן להבין כי חיי באמת עברו עלי “בטוב”, כלומר, אולי משום גילי הצעיר לא הספקתי להכיר את אבא ולכן לא חוויתי געגוע קיצוני. לא חושבת שחוויתי חוסר בדמות אב. אני לא זוכרת שמצאתי את עצמי בוכה על אבא שלי, אותו לא הספקתי להכיר. יש את הצער על סבתא וסבא שלי, הוריי אבי, שאיבדו בן (לא נתפס בכלל), האחים של אבא שאיבדו אח (כאב בלתי נגמר), הצער על אמא שנשארה אלמנה בת 23 (מחריד). הצער על החיים הצעירים התמימים שלא באו לכדי מיצוי והאובדן. האובדן של כולנו, של היקום כולו אולי… אבל לא מצאתי אצלי מקום פרטי ואישי לכאב. אולי זו הכחשה, אולי הדחקה, את זה אשאיר לאחי הפסיכולוג, שהוא ינתח. אני רק מדווחת כרגע ומנסה להיות ישרה עם עצמי ואתכן, הקוראות.

גיוס בני – שדומה באורח מפליא לאבא שלמה – לחטיבת הנח”ל, יח’ חי”ר קרבית, שיבוצו בגדוד 50 (כמו אבא שלמה ואבא אילן), נעליים אדומות… בחירתו בהמשך לקצונה, האור שיש לו בעיניים כשהוא מדבר על הגנת המולדת, אמנם מדירים שינה מעיני, מעוררים חרדות ומחשבות שגם אני, פתוחה וגלויה שכמותי, לא מסוגלת להעלות על דל דפיי. אבל אפילו זה לא מעורר אצלי חיבור לאבא שהיה ולא היה.

השבוע, ואני בת 51… חל טלטול קטן, מכה קלה בכנף: חבריו של אבא מעבירים מייל ואני מכותבת בו. במייל תמונה. שחור לבן. לפי אורך הצל של הדמויות מדובר על שעת זריחה. הם מניחים תפילין, פניהם מזרחה. נושאים תפילה, כנראה לפני קרב. איני בקיאה במנהגי הדת. אני בקצה השני של הסקלה, הכי רחוק שרק אפשר מאמונה דתית, הכי חפה, ערומה ויחפה מכל אמונה בכוח עליון ו/או תפילות והתמונה הזו גרמה לי כאב, צריבה בלב ואולי רמז קטן קטנטן, ממש בקושי מורגש, לאיזשהו געגוע לאבא שלמה, שנדמה לי שהוא כאן בתמונה. געגוע לבחור עם הרעמה הג’ינג’ית, לצעיר עם השפם הסמיך, שלפי סיפורים של אחרים, היה מדגדג אותי בפרצוף כל פעם שהיה מנשק אותי ואני הייתי צוחקת בקול. לנער הזה, עם העיניים הירוקות, החתוליות, שלא הכרתי, ואם הייתי מכירה הייתי בוכה עכשיו נורא.

אבל הילד הזה, עם התפילין והתפילה שלא היה דתי בכלל, עם התקווה להצלחה בקרב, עם הגבורה שנכפתה עליו ועל חייליו/חבריו, עם הבלורית המילואימניקית הזו, עם הנעליים האדומות והמדים המיוזעים, עם המבט למטה והצידה, שאין לו שום מושג על מה שהולך לקרות עוד כמה שעות, קורע לי את הלב בתמימותו. גבר בתחילת חייו, שסיים את תפילתו ולא זכה לחזור הביתה לראות את בנו שנולד אחריו.

לרגע די קצר הייתי הבת שלו, אבל עכשיו אני אמא ואני לא יכולה לסבול את זה. וזה נמשך כבר כמה דורות. יותר מדי זמן. ואנחנו חייבות לעצור את זה.

————-

אפילוג: הכרתי את אמא יעל ואבא שלמה מגריל בצעירותם. שלמה, המפקד שלנו בהיאחזות הנח”ל, וחבר אחר לא חזרו מהקרב על גבעת התחמושת. הבת נעמה, כותבת מחוננת (כמו אמה) פרסמה לפני שנתיים את ספר הביכורים “קשר סבתא” ובאחרונה הצטרפה ל”נשים עושות שלום”.                                                                       — מיכל פנט פלג