יש תקווה: נשים צמות למען השלום / מיכל פנט-פלג

מה מביא נשים עסוקות מכל קצות הארץ לעזוב בקיץ הזה את המשפחה, העבודה והבית הממוזג, ולעלות לירושלים יום-יומיים בשבוע ? מה הביא את אדר הצעירה ממצפה רמון, את מרב הרופאה מחיפה, את אורלי וששת חברותיה ממיתר, את אסתר הפסיכולוגית מתל-אביב ואת נטע, בת ואחות שכולה המפליאה לנגן בחליל צד – לשבת בחום יוקד באוהל רעוע על מדרכה מול בית ראש הממשלה ולצום 25 שעות? ראיתי אוהל, סככה, שלטים גדולים, סרטים תכולים, נשים צעירות יותר ופחות בחולצות לבנות ועליהן הסיסמה: “דורשות הסכם מדיני”, שישיות מים מינרליים, כובעים רחבי שוליים וספר אורחים.

לציון שנה למבצע צוק איתן הקימו נשים עושות שלום אוהל מחאה למשך 50 ימים, כמספר ימי הלחימה בקיץ שעבר, שבאמצעותו הן מזכירות לציבור ומנהיגיו שדבר לא התקדם מאז. לא נוהל משא ומתן, לא נחתם הסכם הפסקת אש לטווח ארוך כפי שהובטח ולא שמענו על יוזמה ממשלתית כלשהי להסכם מדיני עם הפלסטינאים.

מה שגורם למאות נשים לאייש את אוהל צום איתן, זו ההכרה שלמרות השקט היחסי, הקרקע רועדת מתחת רגלינו ומלחמה נוספת עלולה לפרוץ בכל רגע. זה זיכרון הסבל, ההרס, השכול והטראומה  שגרמו המלחמות האחרונות: מלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן. זו הידיעה שהסטטוס-קוו מתעתע ושהזמן אינו פועל לטובתנו, שהקיפאון המדיני אין פירושו שהעולם עומד מלכת. להיפך, העולם בכלל והמזרח התיכון בפרט עוברים שינויים מהירים  ורק מדינת ישראל קופאת על שמריה.

להמשך קריאה בבלוג של מיכל פנט-פלג