שלום, נעים להכיר. אני יובל חקלאי, בת 23, חיילת משוחררת ופעילה בתנועת נשים עושות שלום. אני האחות הבכורה במשפחה. אנחנו ארבעה אחים, אחי הצעיר ממני, גיא, משרת בחטיבת הנח"ל כלוחם; אסף הוא תלמיד תיכון בכיתה י"ב וספורטאי בשעות הפנאי, ונעמה אחותי הקטנה, תלמידת כיתה ה', היא רקדנית מלידה וחניכה בתנועת הצופים. זכיתי לגדול במשפחה שבה ההורים שלי מאוד מעורים במה שקורה במדינה ובעולם ותמיד השתדלו לגרום לנו להיות מעורבים במה שקורה בעולם סביבנו. גם סבא וסבתא שלי משני הצדדים מלאים בערכי ציונות ותרומה לזולת ויש להם חלק נכבד ממי שאני היום.
לפני שנה וחודשיים השתחררתי משירות מלא בחטיבת הנח"ל כתומכת לחימה. הייתי חלק ממערך הכשרה של הלוחמים המצטרפים לחטיבה. זכיתי להיות במחלקה מדהימה של בנות (ובנים) חזקות ומוכשרות שמאמינות בטובת החיילים. אחרי השחרור, עברתי לקיבוץ קטורה והייתי מדריכה של נוער עם צרכים מיוחדים. כרגע אני לומדת בקורס הכנה לפסיכומטרי של אוניברסיטת בן גוריון. בקיץ הקרוב אצא בפעם השנייה לשליחות מטעם הסוכנות היהודית במחנה "רמה" בהרי הפוקונוס. אני מתרגשת לצאת שוב לשליחות כי מעבר לחוויה המדהימה – אני חושבת שבאמת חשוב להראות את מגוון הדעות שיש לישראל להציע. ישראל היא מדינה כל כך מגוונת – שככל שמכירים אותה יותר, מתאהבים בה יותר.
במהלך "צוק איתן" הייתי חלק מיחידת ההלוויות של חטיבת הנח"ל. במסגרת תפקידי הייתי בשתי הלוויות בהן קוד התנהגות היה: אסור לבכות, אסור להקיא, אסור להרכיב משקפי שמש – תראו חסינות. באותה תקופה, בעקבות הדאגה לבני הגרעין שלי ולחברים שלי שהיו בעזה במבצע, לא הירשתי לעצמי להרגיש או לחשוב יותר מדי. עשיתי את המוטל עלי ותו לא. רק כשהשתחררתי מהצבא, התחלתי לעבד את החוויות שעברו עלי בשירות. נזכרתי במשפחות שהתרסקו לי מול העיניים ובארונות מוטלים אל העפר. החלטתי שאני צריכה לעשות משהו כדי ליצור שינוי, לנסות ולמנוע עוד הלוויות, עוד מלחמות, עוד משפחות שבורות.
מה שמוביל אותי הוא הרצון לעתיד טוב יותר. אני מאמינה שאנחנו כנשים יכולות להגיע לכל מקום אליו נשאף, אם נעבוד ביחד. הוכחנו בצעדת התקווה בחג סוכות האחרון שאנחנו יכולות לעשות דברים גדולים, ולרתום נשים מכל קצות הארץ וממקומות שונים בעולם. זה בכלל לא מובן מאליו. מה שאני אוהבת בתנועה הוא שגיל הוא לא מילה גסה, נשים מכל הגילאים יכולות לקחת חלק בפעילות התנועה ולזכות ליחס שווה.
לאחרונה, הוקם בתנועה תא צעירות ואני גאה להיות חלק ממנו. אני מוקפת בנשים צעירות שאכפת להן ממה שקורה במדינה הזו. היום, כשיש לא מעט צעירים שחושבים שאין מקום לשינוי וששלום זה רק לנאיבים, ו"נו מה משנה, גם ככה תהיה מלחמה בקרוב", אני אומרת ש"עוד לא אבדה תקוותנו". לשבת בבית ולחכות שמשהו יקרה, זה משעמם. אני מעדיפה לקום מהספה ולקחת חלק בשינוי המדהים הזה שאנחנו יוצרות כתנועה. תא הצעירות מורכב מצעירות שמאמינות שאפשר ליצור שינוי, נשים אמיצות, שאני גאה להיות חלק מהן.
כחלק מפעילותי בתנועה, התחלתי את פרויקט ה"פואטרי סאלאם – על נשים שלום ומה שביניהן". האירוע הראשון התקיים בתל אביב בפאב ה"בסקולה" ובו השתתפו 9 יוצרי spoken word – יהודים ופלסטינים. היה מרגש לראות כמה חשוב לצעירים ולצעירות ממה שקורה במדינה הזו – מזכויות נשים ומהמצב היומיומי הלא פשוט בו אנחנו חיים. נוסף על כך, נורא חשוב לי לספר על חוויותיי מ"צוק איתן" כדי להראות לאנשים בגילי שאפשר וצריך ליצור שינוי – כדי למנוע את המלחמה הבאה.