טוב לחיות בעד ארצנו / נויה רימלט

ב 6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. הבן הבכור של השכנים שלנו נהרג במלחמה ההיא ואיתו עוד 2226 גברים צעירים, חלקם כמעט ילדים. היום אנחנו יודעים שייתכן שאת המלחמה ההיא אפשר היה למנוע. במובנים רבים מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמת “יש ברירה”. בין השנים 1971 ל 1972 ניסה נשיא מצרים, דאז, אנואר סאדאת ליזום, בגיבוי אמריקאי, שיחות והסדרי ביניים שיובילו למסירת סיני לריבונות מצרית. בתמורה הבטיח סאדאת לישראל נורמליזציה והפסקת יחסי הלוחמה בין המדינות. ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר דחתה את היוזמה על הסף. התפיסה השלטת באותה תקופה, אותה התווה בעיקר שר הביטחון, משה דיין, הייתה ש”אין פרטנר”. דיין וגולדה היו בטוחים, שכוונתם האמיתית של המצרים היא להשמיד את מדינת ישראל, שאי אפשר לסמוך על “הערבים” ולכן טוב סיני מהסכם מדיני. חמש שנים מאוחר יותר, ולאחר מלחמה עקובת דם, סאדאת ניסה שוב. הפעם, ידו המושטת לא נותרה באוויר. הסכם השלום שנחתם ב 1979 בין ישראל למצרים נתן לסאדאת בדיוק את מה שביקש כבר ב 1972 – את כל סיני עד הסנטימטר האחרון. אלפי מתים בצד הישראלי עשו את שלהם.

בימים אלה, שבהם סיסמת “האין פרטנר” היא הסיסמה המרכזית אותה מוכרת ההנהגה הישראלית לציבור הישראלי, קשה שלא להיזכר במלחמת יום הכיפורים ולתהות כיצד קרה שהלקחים המרכזיים מהמלחמה ההיא לא הופנמו כלל.
למערכת הבחירות הנוכחית שני מאפיינים מטרידים. האחד הוא התעלמות כמעט מוחלטת מהסכסוך הישראלי-פלסטיני ומהצורך הדחוף להביא לפתרונו. למרות שרוב סבבי האלימות בהם לקחה חלק מדינת ישראל בשנים האחרונות היו קשורים ישירות לסכסוך הזה ולמרות כמות החיילים והאזרחים ששילמו בחייהם בעשור האחרון על התמשכות הסכסוך, זוהי הסוגיה שהמנהיגות הנוכחית, או אלה שמתיימרים להחליפה, הכי פחות עוסקים בה. המאפיין השני הוא שכאשר המנהיגים בפועל או בפוטנציה כבר נוגעים בסוגיית הסכסוך, הם בעיקר מדברים עם עצמם. נפתלי בנט, בדיבור עם עצמו, מתכנן לספח שטחים ביהודה ושומרון. יאיר לפיד, בינו לבין עצמו, לא מוכן לחלק את ירושלים, ואפילו במרכז-שמאל יש כאלה המדברים על הסדר חד צדדי, היפרדות יזומה, בניית חומה עד השמיים, ועוד יוזמות כאלה ואחרות, שבמרכזן התעלמות מוחלטת מהצד השני. מה שמטריד בעיקר בהקשר הזה הוא כיצד מי, שמתיימרים להוביל את מדינת ישראל, נעדרים לא רק פרספקטיבה היסטורית, אלא גם הבנה בסיסית בטבע האדם.

ההיסטוריה מלמדת כי אין תקדים לסכסוך לאומי שנפתר במהלכים חד צדדיים. הבסיס לפתרונו של כל סכסוך הוא ביסוד ההדדיות שלו, וכאשר אין חתירה לפתרון בדרך של הסכמה מלאה, שבצידה נכונות לוויתורים, יש אלימות. הסכם השלום עם מצרים הוא דוגמה מובהקת לכך. כאשר לא הצליח סאדאת להשיג את סיני בדרך של הידברות, הוא פתח במלחמה. אחרי המלחמה הנוראית ההיא, הוא לא ויתר על אף שעל וגרר את ישראל לבוררות על טאבה, שבסופה החזרנו כל סנטימטר מסיני בחזרה. בתמורה קיבלה ישראל את אחד הנכסים אסטרטגים החשובים שלה עד עצם היום הזה: שקט בחזית המצרית. גם בימים הקשים של שלטון האחים המוסלמים במצרים, כשקור נורא אפיין את היחסים בין המדינות, לא פרצה אלימות בחזית הזו. מנגד, הדוגמה של הנסיגה החד צדדית מעזה היא דוגמה לכישלון קולוסאלי של תפיסת החד צדדיות. אבו מאזן, למי ששכחה או שכח, התחנן אז לפני שרון להימנע ממהלך חד צדדי, שתוצאותיו היו ידועות מראש. הרשות הפלסטינית ביקשה לקדם מהלך רחב בהסכמה, כחלק מהסכם כולל, אבל אנחנו כהרגלנו היינו עסוקים בלדבר עם עצמנו. “אין פרטנר”, סיפרנו לעצמנו, ונסוגונו ללא הסכם וללא הידברות. את המחיר שילמו מאז מאות חיילים צעירים, שנפלו בעופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן והיד עוד נטויה.

מה שאזרחי ואזרחיות מדינת ישראל צריכים היום זה מנהיגות אמיצה, שתהיה מסוגלת להישיר מבט לכל אחד ואחת מאיתנו ולומר את האמת. האמת היא פשוטה. מדינה פלסטינית תקום גם ללא הסכמתה של מדינת ישראל. החלטה על כך קיבלה מועצת האומות המאוחדות כבר ב 1947. גם אם הפלסטינים לא החמיצו מאז שום הזדמנות להחמיץ, היום הבשילו התנאים מבחינת הקהילה הבינלאומית ורכבת הלאומיות הפלסטינית יצאה לדרכה. למדינת ישראל יש אינטרס ביטחוני ראשון במעלה להיות שותפה לתהליך הזה בדרך של הידברות והסכמות הדדיות. ההיסטוריה מלמדת שהסכם מדיני יכול להבטיח יותר ביטחון מעשר מלחמות. במקום שבו מדוכאות שאיפות לאומיות, במקום שבו יש ייאוש ואין תקווה, יש שנאה ואלימות. מדינה חפצת חיים חייבת להבטיח לילדיה שהיא לא תשלח אותם להילחם במלחמות, שניתן היה למנוע אותן.

נכון, הסכם מדיני עם הפלסטינים לא יחסל את דאעש, ולא יאט את מרוץ החימוש הגרעיני האיראני. לא הכל קשור. מנהיג או מנהיגה אמיצים חייבים להסתכל לנו בעיניים ולומר בכנות גם את זה. גם הסכם השלום עם מצרים לא פתר את כל הבעיות הביטחוניות של מדינת ישראל. הסכם מדיני עם הפלסטינים ייתן מענה, לסכסוך הכי מדמם בתולדות מדינת ישראל. גם אם הוא לא יחסל את החמאס, הוא יחזק את הכוחות המתונים בתוך החברה הפלסטינית. נכון, כוחות קיצוניים בשני הצדדים ינסו לחבל בהסכם הזה, כפי שקרה אחרי הסכמי אוסלו, אבל החובה היא שלנו, הרוב הדומם, חפץ החיים, משני הצדדים להבטיח שהפעם זה לא יקרה.

זוהי האמת ואין בלתה. בשביל הסכם מדיני צריך לדבר, להסכים וגם לוותר, אבל זה המחיר שאומה חפצת חיים צריכה לשלם. מי שעסוק בלדבר עם עצמו, כי “אין עם מי לדבר”, סופו שהוא מקריב את טובי בניו ובנותיו על מזבחן של מלחמות מיותרות. משה דיין, מר ביטחון, של שנות השבעים, למד את הלקח אחרי שכבר היה מאוחר מידי. יש לקוות שאנחנו נשכיל להצמיח מתוכנו מנהיג או מנהיגה אמיצים, שיעלו אותנו על דרך החיים עכשיו, ועוד לפני המלחמה הבאה.