חוויות ורשמים מכנס Women’s Power to Stop War – האג 2015 / יעל נבו

כששמעתי שנשות הליגה הבינלאומית לחופש ושלום  Women’s International League for Peace and Freedom (WILPF) מתכננות לחגוג מאה שנה להקמתן בכנס בינלאומי גדול, ידעתי שאני חייבת למצוא דרך להגיע להאג. זה היה לפני שנה בערך, בזמן שהשלמתי את ההתמחות שלי ב- Consortium on Gender Security and Human Rights בבוסטון. מכיוון שהרקע האקדמי והפרקטי שלי הוא במגדר וזכויות אדם, ומכיוון שבשנתיים האחרונות התעסקתי באופן יותר ספציפי סביב הנושא של נשים שלום וביטחון, ראיתי בכנס הזדמנות ייחודית להיות בנוכחות נשים חכמות ואמיצות מרחבי העולם, שמאמינות בזכות הבסיסית שלנו כנשים להשפיע ולהגדיר מהו ביטחון ואכן מעורבות בתחומים מגוונים וברמות שונות באג’נדה זו.

אני חושבת שרבות (ורבים) יכולות להזדהות עם התחושה, שיותר מדי דברים רעים קורים בעולם, ושגם אם אנחנו יודעות לזהות ולקשר בין המיליטריזם המתגבר, הטרור הרדיקלי, הנאו-ליברליזם החזירי, הגזענות, ההתחממות הגלובלית, חוסר הקיימות הסביבתית, האלימות והאפליה נגד נשים ועוד ועוד ו…. – האפשרות לשנות אותם היא די מינימלית.

אבל לפני מאה שנה 1300 נשים הגיעו להאג מרחבי העולם (המערבי בעיקר), בתקופה בה אירופה הייתה במלחמה כוללת, בתקופה שדרכונים הונפקו רק לאנשים ספציפיים וכדי להגיע להאג, חלק מהמשתתפות נאלצו לחצות גבולות באופן לא חוקי. אותן נשים ישבו ביחד במשך מספר ימים ובסופם הכריזו בשלוש שפות – ‘מלחמה היא לא הדרך’. לפני ארבעה ימים ב-27 לאפריל 2015, מאה שנים אחר כך, חזרנו. 900 נשים וגברים מ-80 מדינות השתתפו בכנס ועוד אלפים הקשיבו לשידורים החיים, כי העבודה לא נגמרה וכי כדי לשנות את כל אותם דברים רעים שמציפים את העולם שלנו -אנחנו חייבות להתאחד.

תובנה זו, שאנחנו כנשים חייבות להתאחד כדי להביא שלום, היא גם הכוח המניע של תנועת נשים עושות שלום. עלינו להכיר ולהתגבר על כל מה שמפריד בינינו וללמוד איך לעבוד ביחד למען חזון משותף.

womens power

במשך שלושה ימים השתתפתי, יחד עם נשים מרחבי העולם (הפעם באמת מכל העולם) בהרצאות, נאומים, פאנלים, התייעצויות, מפגשים והופעות, בניסיון לפרק את תמונת העולם העכורה שבה אנו חיות, להבין את הכוחות שמניעים את העולם שלנו בקונטקסטים שונים, להקשיב לקולות של אלה החוות קונפליקט וללמוד כיצד נשים וגברים פועלים למען שלום ברמה המקומית, האזורית והבינלאומית. במשך שלושה ימים, בעודי נעה בין חללי הפורום העולמי בהאג, הרגשתי שהרבה מהנושאים שמעסיקים אותי החלו להתאחד, ויותר מהרמה התיאורטית, הם החלו לקרום עור וגידים ולקבל פנים אנושיות. המשמעות הפרקטית של התנגדות נשית למלחמה ופעולה למען שלום החלה להתבהר.

מתוך עשרות האירועים שהתקיימו במקביל במשך שלושת הימים של הכנס ניסיתי לבחור בקפידה פאנלים שיהיו רלוונטיים לתנועת נשים עושות שלום אך כמובן שלא יכולתי להיות נוכחת בכולם – למזלנו, כל האירועים הוקלטו וניתן להקשיב להם כאן. אז מתוך החוויה האישית שלי, אילו הנקודות שלדעתי  אנחנו בתנועה יכולות לאמץ:

דמוקרטיה איננה אפשרית ללא שליטה בתעשייה הצבאית

בנאום הפתיחה של הכנס – מנכ”לית WILPF מדלין ריס ציינה שרק בשנה האחרונה, תקציב הביטחון העולמי עמד על 1.776 טריליון דולר. הסכום הזה, הנו שווה ערך ל-480 תקציבים שנתיים של האו”ם ו-6500 תקציבים שנתיים של UN Women  (סוכנות האו”ם המתמקדת בזכויות והעצמת נשים). סכום זה יש גם ביכולתו להשלים מספר פעמים את כל מטרות המילניום (Millennium Development Goals), שהקהילה הבינלאומית הגדירה לפני כחמש עשרה שנים בכדי לחסל את העוני העולמי, מחלות כגון איידס ומלריה, אי-השוויון ומגדרי וכל אותם גורמים היוצרים מלחמות מלכתחילה. ריס ציינה שהמייסדות של WILPF  הזהירו שאם נפריט את תעשיית הנשק, אנו נאפשר לשוק החופשי לשלוט בנושאי ביטחון, והן צדקו. מתוך התבוננות עצמית ביקורתית על התנועה הפמיניסטית העולמית, היא ציינה שבכדי לעבוד עם המערכת (פיתוח אמנות בנושא אפליה נגד נשים, פלטפורמות פעולה בינלאומיות, אג’נדת נשים, שלום וביטחון), ויתרנו על החזון הגדול של שלום, דה-מיליטריזציה והתפרקות מנשק. עכשיו עלינו לנכס אותו בחזרה.

כיצד נושאים גלובליים אילו רלוונטיים בקונטקסט הישראלי? קודם כל עלינו להכיר בעובדה שישראל היא מדינה מיליטריסטית ולהבין את ההשלכות הכלכליות, פוליטיות ותרבותיות של עובדה זו. עלינו להבין שבמדינה עם תעשיה צבאית כה מפותחת הגורפת רווחים עצומים בפיתוח ומכירה של נשק, התמריצים הפוליטיים להשגת שלום בר קיימא הנם מינימליים. עלינו להבין גם, שבמדינה שבה אזרחות טובה מתגלמת בשירות צבאי ושהדרך לעמדות מפתח עוברת דרך מערכת זו, ערכים גבריים של דומיננטיות, שליטה, אלימות ואפתיות לסבלו של ה’אחר’, נתפסים כנורמאליים. עלינו להבין שהמיליטריזם הופך למיליטריזציה הפושה בכל הרמות החברתיות, ובעיקר בספירה הפרטית. חוקרת המגדר והמיליטריזם סינת’יה אנלו דברה בפאנל על ‘סיבות שורשיות: כוח, מלחמה ונשקים’ על איך שהתעשייה הצבאית מגדירה עצמה כתעשייה ככל האחרות המאפשרת ‘עבודות’ לאזרחי המדינה, וקבעה שלא כל עבודה היא עבודה טובה. ובהתייחסות לספירה הפרטית, היא המשיכה את אותו רעיון וטענה שנשים רבות  (ואולי גם גברים) לא יסכימו עם אותה ‘עבודה’ שבני הזוג שלהן בחרו, אך מסיבות כלכליות (רוב הסיכויים שעבודה זו מכניסה למשק הבית יותר ממה שהיא מרוויחה) וחברתיות (ההון התרבותי שבעבודה ביטחונית), לא יגידו דבר. אנלו הגדירה תרחיש זה כ’כלכלת משק בית פוליטית’. עלינו לזהות את ההשפעות של המיליטריזציה של החברה שלנו ולהבין כיצד אילו מונעות מאיתנו לדרוש ולפעול למען שלום, ברמות החברתיות והפוליטיות והכלכליות. רעיון אחד שהועלה על ידי זוכת פרס נובל לשלום דר’  שירין עבדי, הוא לדרוש שעשרה אחוז מתקציב הביטחון יועברו לחינוך ורווחה – אני חושבת שקריאה מסוג זה, שכבר עלתה בפורומים שונים בעבר, יכולה להוות התחלה. עלינו להבין את האזרחות שלנו מעבר לגבולות התפיסה הצרה של הביטחון הצבאי שלא מביא לנו ביטחון כלל וכלל.

להכיר בשוני ולהתאחד בזכותו

זוכת פרס הנובל לשלום ג’ודי ויליאמס ציינה בפאנל הפתיחה שכנשים, אנחנו הרבה יותר טובות בהתאחדות ועבודה משותפת כי אנחנו מבינות את עצמנו כחלק מקבוצה ומחברה ולא רק כאינדיבידואלים. היא ציינה, שכאשר זוכות פרס הנובל הבינו שיש מספיק מהן בכדי ליצור קבוצה, הן הקימו את Nobel Women’s Initiative – המורכבת משבע זוכות ומקדמת פעילות של נשים למען שלום באזורים כמו בורמה, אירן, מקסיקו ועוד. ויליאמס גם ציינה שמעולם לא הוקמה יוזמה גברית של זוכי הפרס. אך בפאנל אחר בנושא ‘עקרונות שלום בר-קיימא: התארגנות ופעולה למען שינוי’, ברונה הינד, שהשתתפה בשיחות השלום בצפון אירלנד דיברה על המשמעות של התאחדות כקבוצה. הינד ציינה שכדי לאפשר תנועה חזקה ויציבה, עלינו קודם כל להתעמת עם ההבדלים ביננו ולאפשר מרחב לשיחות קשות: מה את באמת רוצה? מדוע את רוצה אותו? על מה את יכולה לוותר, מתוך הבנה שהצד השני רוצה משהו אחר? מתוך הכרה בהבדלים שלנו וההתעמתות איתם נוכל לראות את השונות שלנו כמקור לכוח ואחדות במקום סיבה לחלוקה והפרדה. הכוח בשונות שלנו תאפשר דרך לחזון משותף.

תנועת נשים עושות שלום פועלת בדרך זו. היא מחברת בין נשים מקבוצות סוציו-אקונומיות ופוליטיות שונות ומחפשת את המשותף. אך עם כל הדחיפות שבמצבנו, עלינו להבין, שבכדי להכיר בשוני שלנו וליצור בסיס אמיתי לפעולה, עלינו לבחון לעומק את ההבדלים בינינו ולהכיר בקונפליקטים הפנימיים של נשים ישראליות על כל החתכים השונים: פריפריה-מרכז, מזרחיות-אשכנזיות, דתיות-חילוניות, ימניות-שמאלניות, ערביות/פלסטיניות-יהודיות, לסביות-סטרייטיות ועוד ועוד. לאחר מכן, נצטרך לעשות תהליך דומה עם הנשים הפלסטיניות ולבחון כיצד נוכל לבנות קואליציה, שחוצה את הגבולות המדיניים ויוצרת קול נשי ישראלי-פלסטיני יציב וחזק. עלינו להכיר בזמן ובקושי שתהליך כזה דורש אך לזכור שאם נעשה את זה נכון, השוני שלנו יכול להוות את הבסיס לבניית שלום בר קיימא.

בחינת גבריויות (Masculinities) ושיתוף פעולה עם גברים

בפאנל על אג’נדת נשים שלום וביטחון טרנספורמטיבית, איזבל גוסקנס מ- Women Peacemakers Program, הבחינה בין הקריאה לגברים ונערים לפעול למען זכויות נשים ושוויון מגדרי, לבין בחינה עמוקה של גבריויות והאופנים בהם הכוח הגברי פועל בעולם, ביחוד בהקשרים של קונפליקטים אלימים. מבחינתי, לבחון נושאים של גבריות משמעו להבין את ההשפעה של מיליטריזם ומיליטריזציה על הסוציאליזציה של גברים לאלימות. תחרותיות, שליטה ניתוק הרגשי וה-האחרה של ‘האויב’, ואת הדרכים בהם אידיאולוגיות אילו מכילות עצמן לא רק על גברים, אלא גם על נשים, שמחפשות אותו הון תרבותי ומעודדות אותו דימוי גברי אלים של “הגבר המגן” כאידיאל הירואי, או כלפי הגברים שבחייהן או כלפי עצמן. בפאנל שהתעסק ב’מעורבות גברים ונערים עבור שוויון מגדרי, שלום וצדק חברתי’, דוברת מהקהל ציינה את החוויה של נשים ביוון וקפריסין, שתיארו כיצד הבנים שלהם הפכו ליותר כועסים ואלימים מהרגע שגויסו לצבא, כאינדיקציה שהמערכת הצבאית היא זו שמעודדת גברים לאלימות ולא נטייתם הטבעית/ביולוגית, כפי שנטען פעמים רבות. הפאנל, שהורכב רובו ככולו מגברים שייצגו ארגונים ברחבי העולם הפועלים עם גברים באזורי קונפליקט בכדי לפרק את מודל הגבריות האלימה, לגרום להם להבין כיצד מודל זה פוגע לא רק בנשים ובקהילות שלהם אלא גם בהם כאינדיבידואלים, וליצור מחויבות כלפי נשים ולמען שוויון מגדרי.

בתנועת נשים עושות שלום קיימים גם חברים גברים, שהבינו שהמשך הקונפליקט הנו הרסני לשני הצדדים ושעלינו להגיע לפתרון לא אלים לסכסוך. אך כתוצאה מן המיליטריזציה של החברה הישראלית, גברים רבים נופלים קורבן למודל הפטריארכי הכופה על גברים ונערים להוכיח את הגבריות שלהם בדרכים אלימות, ומקנה הון חברתי לאילו הצולחים את המערכת הצבאית ומתקדמים לעמדות הנהגה בעלות אותם ערכים. עלינו לחשוב על פיתוח קבוצות של גברים בהן יוכלו המשתתפים לבחון את המשמעות של היותם גברים ישראלים, את האופנים השונים שהם מציבים עצמם אל מול מודל הגבריות ההגמונית המיליטריסטית ולחשוב ביחד כיצד ניתן לפתח גבריויות אלטרנטיביות, שמכילות אלמנטים של שיתוף, חמלה, דאגה ואי-אלימות – יחד עם מחויבות להעצמת נשים ושוויון מגדרי ולמען הסכם שלום. גם כאן, אני חושבת שחשוב להבין שבכדי לעבור את השלב הזה, צריכה להיות מוכנות לקיים שיחות קשות. גברים יצטרכו להכיר קודם כל בהבדלים ביניהם ולהכיר בפריווילגיות שלהם אל מול גברים אחרים, כמו גם כלפי נשים.

Sstopwar

בפאנל הסיכום עלו שלושה נושאים עיקריים:

  • אנחנו, התנועה הפמיניסטית, לא מוכנות לשתף פעולה עם כוחות הפטריארכיה, קפיטליזם וגזענות, המחזקים אחד את השני. כוחות אילו הנם ‘רעילים’ לנשים ולגברים כאחד, כמו גם לסביבה, ומעודדים מלחמה.
  • עלינו לסיים את מלחמות היום ולמנוע את מלחמות המחר. מלחמות ונשק לוקחים מאתנו, אזרחיות ואזרחי העולם, את הכוח הבסיסי שלנו לשלוט ולקיים חיים בטוחים ועלינו לדרוש מן הממשלות שלנו מתן דין וחשבון על לקיחת הזכות הבסיסית הזו ולבנות מנגנונים לא אלימים של התפרקות מנשק ודה-מיליטריזציה. כל עוד מלחמות הנן מקור לרווח, התערבות צבאית תמשיך להיתפס כאפשרות היחידה להתמודדות עם קונפליקט.
  • ההתארגנות והייצוג שלנו כנשים היא אינה בכדי לדבר על ‘נושאים נשיים’, אלא בכדי לשנות את המערכת ולהכיל עליה את שיח השלום ואי-האלימות. האסטרטגיות הפוליטיות והכלים שלנו, וביחוד האופן בו אנו באות במגע עם התקשורת, צריכות להיות מכוונות לשורשי הקונפליקטים עמן אנו מתמודדות בכדי למנוע את המשך הלחימה בכל הרמות.

עלינו לזכור שאנו הרוב. עלינו לזכור שאם לא נתאחד, כל אותם כוחות רעילים יגיעו לכל חלקה טובה. עלינו לבחון את עצמינו, את המחויבות האישית שלנו. על מה אנחנו מוכנות לוותר ולמה אנחנו יכולות להתחייב בכדי לקדם קול נשי חזק. צ’רטר האו”ם מתחיל במילים “אנחנו האנשים” – עלינו לדרוש מחדש את הזכות שלנו, ‘האנשים’, לשלום וביטחון.

אני חוזרת מהאג מלאה. משכילה יותר, בוגרת יותר, ומחויבת יותר מתמיד.