הרהורים לסוכות, מסע השלום ויום השנה למות ישי / יעל אדמי

חג, סוכות, שמחה? לא כל כך. רציתי עוד אתמול לכתוב פוסט מסכם על מסע השלום, ולא הספקתי אז יושבת היום בבוקר, יודעת שחשוב לשמר ולשתף ברגעים המופלאים של מסע השלום, והמנוע לא מתניע. חושבת איך אתמול בבוקר כשבילינו עם הנכדים בגן השעשועים בשכונה, הגן לזכרו של עומר חי שנהרג בצוק איתן, לא יכולתי להוריד את העיניים מהמשפט החרוט על הלוח "ולו פעם, ולו עוד פעם לחבקו", חושבת על אורית, אמו של עומר, על הדברים הקשים שאמרה בכנסת בעקבות הדוח של צוק איתן, על התחינה שלה מראש הממשלה שיעשה כול שביכולתו כדי למנוע עוד שכול, חושבת על דפנה אהובתי, שהיום בדיוק לפני 48 שנה שמעה את הפקידה בקשר אומרת: "לא שמעת שישי נהרג", חושבת על דפנה שצריכה הייתה לשמור את הבשורה על בחיר ליבה שנהרג עד שיצא החג, עד שיבואו אלינו הביתה להקת הקצינים ויפילו עלינו את הבשורה ששינתה את חיינו, חושבת על המעטפה עם השירים שמצאנו אחרי מותה של אמי משברון לב, המעטפה שהיה כתוב ומחוק עליה "תקוות ומשברי לב" ומתחת לכך כתוב "משברי לב ותקוות", חושבת על עשרות אלפי האימהות שדפקו על דלתן ויודעת שאסור לנוח, אסור להפסיק במסע השלום ולכן מנסה למצוא כוחות להתמיר את הכאב לעשייה, את משברי הלב לתקווה. זה לא פשוט, במיוחד ביום השנה לזכרו של ישי הנערץ שרבים אומרים שאם היה בחיים בוודאי היה כבר ראש ממשלה ומביא את השלום, אז זה לא פשוט אבל זה הכרחי, כי הייאוש מחכה בכל פינה, הכאב מצמית את הנשמה, תחושת ההחמצה העצומה בלתי נסבלת אבל אסור לוותר. אז אתחיל בשיתוף בהרהורים על הדרך שבחרנו.

בעקבות הצלחת המסע היו מאות פרסומים אוהדים ומחזקים, בארץ ובעולם, היו גם תגובות של התנגדות אצל הפלסטינים וגם אצלנו, מימין ומשמאל. איני יודעת מה בסופו של דבר יחולל את השינוי, אני חושבת שחשוב שכל אחד יעשה על פי נטיות ליבו את מה שנראה לו כמקדם ביותר, אני יודעת שבשלוש שנים האחרונות זכיתי להיות חלק מנס, נס שייחלתי שלו שנים רבות, כשהרגשתי הרבה פעמים די בודדה במאמצים השונים והמגוונים שלקחתי בהם חלק, מאמצים לסיים את הסכסוך המדמם, מאמצים שלא נשאו עדיין פרי, לצערי. כן, מול עיני, יום יום בשלוש שנים האחרונות מתרחש סוף סוף הנס שקויתי שיקרה, סוף סוף מצאנו את השפה המחברת, הקשובה, המכבדת והמאחדת קהלים רבים שלא היו חלק מהשיח על השלום עד עתה, הצלחנו להתחבר יחד לאחריות המשותפת לעתיד ולמחויבות למציאת פתרון. זכיתי להיות חלק מתנועה ממגנטת שהצליחה לכנס אליה קהלים עצומים, זה לא קרה בהיקפים כאלה ובמגוון כזה קודם לכן וזה מחזק אותי בדרך שבחרנו. כששאלתי פעם את חברי האהוב, רון פונדק, איך בסוף נצליח לסיים את הסכסוך הוא אמר לי: "כל אחד צריך לעשות כמיטב יכולתו, לתמוך באחרים, ובסוף, בסידור מסוים של הכוכבים, זה יקרה".

אני חושבת על מה שעשינו במסע השלום ויודעת שחשוב לשמר את הרגעים המשמעותיים, חשוב לשתף, חשוב להמשיך את הדרך, אז הנה מתחילה לכתוב ומנסה להפוך את משברי הלב שמציפים אותי עכשיו לתקווה גדולה שמילאה את ליבי במסע השלום המופלא שהסתיים שלשום, ב- 11 בלילה בסוכת השלום שבנינו, כשהלהקה המקסימה "יוסף ואחד" התעקשו לשיר לנו, עם כל שמונת הנגנים שהגיעו מרחבי הארץ, בקור הירושלמי ובעייפות הרבה ששרתה על כולנו, "כי הם כל כך רוצים לתמוך בנו ולהביע את הערכתם אלינו", חושבת על חבורת הצעירות המדהימות שבמופע מרגש של פואטרי סלאם, השמיעו את הקול הצעיר הכמה לשינוי, חושבת על עדה, מתנחלת מאפרת, שהגיעה לסוכה שלנו כי כשגייסה את בנה השישי מתוך שמונת ילדיה הרגישה ש"אי אפשר יותר להמשיך בדרך המלחמות, חייבים לעשות שינוי", חושבת על הרב שלזינגר מאלון שבות שהתפקח והבין שהפלסטינים שגרים לידו אינם "רעש רקע" אלא בני אדם וגם להם אמיתות וזיקה, "כי האינסוף האלוהי הוא אינסוף של אמיתות חלקיות והשקר הוא אמת חלקית שמתחזה לאמת שלמה", חושבת על בתו המקסימה שלומית, שהצטרפה לתא הצעירות, ועל המשפט החשוב שאמר "זה בסדר לדאוג לישראל, זה בסדר לדאוג לפלסטין, אבל צריך גם לחשוב על פתרון וזו האחריות של כולנו". חושבת על הרבנית הדסה פרומן שדיברה על סוכות, החג האוניברסלי, המחייב אותנו להכיל בתוכנו את 70 אומות העולם, על חשיבות של הסוכה בכך שהיא "מוציאה אותנו מביתנו, מהמוכר והנוח, למרחב חדש המאפשר הקשבה והתפתחות", חושבת על הנשים הרבות שהגיעו מכל העולם כדי לתמוך בנו, על הזמרת מגרמניה ששרה לנו יחד עם הנשים מדובאי, במחסה המאולתר שמצאנו מהגשם: "The answer my friend is women waging peace…" .

יעל עם הרב יעקב נגן. צילום: גל מוסנזון

חושבת על יובל, הצעירה המקסימה שהכינה טון של עוגיות טחינה נימוחות והביאה לסוכה שלנו כדי לתמוך ולחמם את הלב, וכשלא הצלחנו לסיים הכול יצאה עם טליה לשוק מחנה יהודה, חילקה עוגיות והזמינה לסוכה, חושבת על הרב מלכיאור והשיח ראד בדיר שבאו לתמוך ולספר על עבודת הקודש שהם עושים בין מנהיגים דתיים ומייצרים שיח שלום על רקע דתי, שיח שהיה חסר עד עתה, שיח שהצטרפו אליו נשים אסלאמיות ויהודיות מובילות, חושבת על פרופ' רחל אליאור שדיברה על כך ש"המלים הישנות תוקעות" ולכולנו מטרה אחת, לסיים את הסכסוך ועלינו למצוא שפה חדשה לכך, חושבת על מג'דה האגדית, שמלווה אותנו כבר שלוש נשים, שהגיעה עם סירים עמוסים בעלי גפן מופלאים כדי לשמח אותנו, ביקשה "שנמשיך ונמשיך ונמשיך", והגדילה ולימדה אותנו עם חברותיה הטובות כיצד להכין עלי גפן כאלה בעצמנו, חושבת על הרב יעקב נגן מעתניאל, שאמר שארבעת המינים אלו ארבע הדתות שעלינו לחבור יחדיו כדי להביא את השלום, חושבת על חמוטל בר-יוסף, המשוררת המופלאה, שהצטרפה לתנועה שלנו והביאה משיריה כדי לדון באופן שבו אנו מנתבים את הכעס והנקמה לעשייה מיטיבה, חושבת על חגית מהיישוב עדי בגליל שליוותה אותנו כל המסע ובלילה של יום שני, כשכולנו גמורות מעייפות אמרה בפשטות: וודאי שאגיע מחר מוקדם בבוקר לשמור על הסוכה, "נדבקתי מהמסירות שלכן". חושבת על אליה שבאה לשיר איתנו "לא יישא גוי אל גוי חרב, לא ילמדו עוד מלחמה", על דיאן שהגיעה מהגליל לשיר לנו "I believe that peace will come in our time".

על נעמי שבאה לסוכה עם הנעל של בעלה, כי "אמנם שברתי את האצבע אתמול אבל ידעתי שאני צריכה להגיע ", על ורד וחברתה שסחבו את מיכל המים הענק והכבד לסוכה, חושבת על נטע אהובתי עם החליל, מנגנת לכולנו "התשמע קולי" כשמילנה, יהלומה, ג'ולט ומיכל שרות איתה ומספרות לאחר מכן על הדרך המיוחדת שכל אחת מהן מצאה את הקול שהיא רוצה להשמיע, על הצוות הירושלמי המדהים שהפיק את סוכת השלום הנהדרת, "כי כעת זה התור שלהן", אבל בעיקר, בעיקר חושבת על העונג הגדול שהציף אותי כשראיתי את הבחורים הצעירים שהצטרפו אלינו בהמוניהם למסע שלנו. מתוך אלפי האנשים שהצטרפו אלינו ביום השיא, חיפשתי כל הזמן את הפנים הצעירות, את הנערים המדהימים שבאו לחגוג אתנו, אלה שרצים ראשונים בקרב, שעליהם אנחנו מחויבות לשמור, אותם חיפשתי כי עבורם אנחנו כאן. נזכרת בדמעות שכיסו את עיני כשראיתי אותם רוקדים ושרים, נזכרת במשפטים ששמעתי מחברותי על הבנים ששמחים רק פעם אחת לצאת למלחמה ועל האימהות שיודעות מראש שבמלחמות אין מנצחים, נזכרת בזיו, סול, מוחמד ורועי רוקדים יחד את תפילת האימהות, חושבת על הצעירות והצעירים המקסימים, הישראלים והפלסטינים, שעמדו על הבמה בערבות ים המלח והודו לנו שהחזרנו להם את התקווה, חושבת על רועי שנכנס לי עמוק לנשמה, אומר לנו "Thank you for rewriting the history of this land, thank you for bringing up the hope, thanks to you we do believe it is possible".

אלה המילים הכי מרגשות וחשובות ששמעתי בשלוש שנים האחרונות, אלה המילים שנותנות לי כוח להמשיך ומחזקות אותי בדרך שבחרנו " revolution of love" כמו שאמר רועי. חושבת על עומר חי עלם החמודות שכעת יש גן לזכרו, על כמיל שאנן שנהרג ביולי האחרון והותיר הורים ואחים שבורי לב, ועל ישי שלי, אחי הגדול, שנעלם מחיינו והשאיר אותנו כואבים לעד, ויודעת שאני עושה בדיוק את הדבר הנכון ביום הזה, ביום השנה לאחי האהוב. כשמילותיה של אורית אמא של עומר מהדהדות בראשי, ועיניה הדומעות של אימו של כמיל, שחיבקה אותי בעוז בסוף העצרת בירושלים, לא מרפות ממני, כשצוואתה של אמי שכתבה על " משברי לב ותקוות" מכוונת אותי אני אוגרת כוח, מניעה שוב את המנוע ומשתפת בעשייה המופלאה שלנו כדי שנמשיך יחד לקראת המשימה הבאה.

כן, מחר בטבעון בפסטיבל שייח' אבריק ומיד אחר כך, ב- 23/10 בפתיחת מושב החורף של הכנסת, נשיק את כנסת הנשים ונהייה שם עם הדרישה הבלתי מתפשרת שלנו להסכם מדיני מכבד, מוסכם ולא אלים כי רק הוא יביא לכולנו את מה שכולנו ראויים לו. ביום שני נגיש ליו"ר הכנסת את הקריאה לשלום שליוותה אותנו בכל המסע ולא נרפה עד שימולאו דרישותינו. הצטרפו אלינו, אנחנו עושות מהפכה! הקשיבו לרועי, הוא משמיע את קולם של צעירים רבים שמבקשים שנמשיך את המהפכה יחד איתם, עבורם, עבורנו.

זהו, תם מסע השלום, תודה לכם שהייתם איתנו, עשרות האלפים שהצטרפו לאורך כל הדרך מאפשרים לנו להמשיך בכל הכוח, תם המסע אך הוא עדיין לא הושלם, הפיצו, בואו והיו איתנו. רק ביחד נצליח. #מסעהשלום