למרות שאנחנו מהוות 51% מהאוכלוסייה, אנחנו לא שותפות למהלכים שישימו קץ לסכסוך הדמים. הגיע הזמן לדרוש לעצב את המציאות הפוליטית בישראל.
חלק מהתמורות החשובות שקידם הליברליזם במאה ה-18 היה מאבק להקניית שוויון זכויות מלא לציבור הנשים, שלא נהנה קודם לכן מיתרונות ומזכויות אלו. עצם המושג פמניזם מיוחס לשארל פורייה, סוציאליסט צרפתי מהמאה ה-199 שראה ברעיון שחרור האישה את המפתח לשחרור ושוויון החברה כולה. היו אלה הסופרז'יסטיות בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 באנגליה ובארה"ב שפעלו למען זכות הצבעה לנשים והפכו את המושג "פמיניזם" לממשי.
…
החברה כולה צריכה להיות מחויבת לקידום שוויון מגדרי. ככל שנשים נהנות מיותר שוויון, כך גם החברה יוצאת נשכרת. שוויון מגדרי תורם ליצירה של חברה דמוקרטית יציבה יותר, כלכלה איתנה יותר וקהילות חסונות יותר. משרדי ממשלה, מערכות החינוך, הרווחה והבריאות, המגזר העסקי וגם החברה האזרחית מחויבים כולם להטמיע חשיבה מגדרית ולבחון את פעילותם תוך התבוננות בצרכים ובנכסים הייחודיים לנשים, נערות וילדות. גם לתקשורת ולתרבות הפופולרית יש תפקיד חשוב: האופן בו מוצגות נשים משפיע גם הוא על תפיסתן העצמית ועל האופן בו הן נתפסות על ידי החברה.
המלאכה של יצירת חיבורים בין נשים ובין מאבקים פוליטיים וחברתיים היא מורכבת מאוד. בכל מרחב של אקטיביזם נשי יש גם הרבה "פילות" בחדר, אותן סוגיות מדוברות למחצה של גיל, מעמד כלכלי, לאום, אתניות, מעמד אזרחי, מיקומים חברתיים וגיאוגרפיים.
וכמובן, "הפילה" הגדולה מכולן- הסכסוך הישראלי פלסטיני. כדי לסלק את ה"פילות" מהחדר אנחנו חייבות לדבר עליהן, להישיר מבט אליהן ולומר שהמחלוקות בינינו הן התחלה של שיחה, ולא סופה. תנועת "נשים עושות שלום" שקמה בשלהי מלחמת צוק איתן, בקיץ 2014, היא חלק משרשרת היסטורית מתמשכת השואבת השראה מפועלן של נשים יהודיות ופלסטיניות שניצבו איתנות מול סבבים חוזרים ונשנים של אלימות, הרס וכאב. מה שנשאר יציב וחזק לאורך כל הדרך הוא התביעה להשמיע את הקולות העזים של נשים שדאגתן לעתיד החברה בה אנו חיות וחיים היא דאגה פוליטית לה שותפות נשים ממגוון רחב מאוד של קהילות….
