המחיר של העדר נשים / סביונה רוטלוי, הארץ 8.3.2015

מאז מלחמת “צוק איתן” מונחת לפני תמונת הציור המפורסם “ליקוי חמה” של הצייר הגרמני ג’ורג’ גרוס, המבטא בסרקזם ובבוטות את דעתו על רפובליקת ויימאר. יש בציור ביטוי חד ליחסי הון שלטון, לתעשיית הנשק המשפיעה על החלטות מדיניות, למקומה של הדת, לעיוורון של האזרחים הפשוטים, המולעטים בדיס־אינפורמציה, ולאדישות השלטון כלפי מחאתם וגורלם.

בציור מוצג שולחן של מקבלי החלטות. שתי הדמויות הגדולות בגופן ובעוצמתן נמצאות במרכז התמונה. האחת של נושא המשרה הבכירה, הלבוש מדים ועטור באותות כבוד, כולו מדושן עונג. על ראשו זר המנצח. לפניו צלב וחרב. החרב הנוטפת דם מופנית כלפי חבורת פקידים חסרי ראש, זהים בלבושם שלפניהם מונחים ניירות עבודה ריקים. האם החרב המופנית אליהם מיועדת להפחידם בבואם לייעץ למנהיג? או שמא היא מרמזת על סיום “מבצע” או “מלחמה”, שהם אמורים לאשר בדיעבד?

הדמות השנייה היא היועץ הבכיר של המנהיג, שלוחש על אוזנו. בידיו נשק המעיד על כוונותיו, שמקבלות ביטוי עז בסמל הדולר המופיע על השמש שבראש הציור וגורם לליקוי חמה.

שולחן

על השולחן עומד חמור שעיניו מכוסות ולפניו מזון בצורת ניירות ריקים. החמור, הלא הוא העם, לא אמור לראות את הנוכחים סביב השולחן וגם לא את השריפה המשתוללת בחוץ. המזון שלו הוא “המידע” שמספקים לו או אולי העיתון “מטעם”. החמור גם אינו יכול לראות את הגולגולת ואת האשה עם המבט המפוחד שנמצאות מתחת לשולחן. אם רק יתקדם עוד כמה צעדים הוא עלול ליפול לתהום שבה הן נמצאות.

הציור צויר בגרמניה לפני כ–90 שנה. האם רק לי נדמה שהוא רלוונטי מאוד לנו?

הראיתי אותו לנכדי בן התשע, והוא תיאר בדייקנות את מה שראו עיני, פרט לעובדה אחת שנעלמה מעיניו — העדרן של נשים סביב שולחן הדיונים. אם ילד בן תשע יכול להבחין במיליטריזם, באדישות לגורל העם הסובל, בהחלטות המתקבלות ללא מחשבה וללא לב — איך יש מסביבנו כל כך הרבה עיוורים למצבנו? איך אנחנו נותנים ונותנות את ידינו וקולנו להמשך המלחמות, שאינן בהכרח מלחמות של התגוננות, אלא מוּנעות בחלקן מקיבעון מחשבתי ומשיקולים זרים? איך אנחנו נותנים ידינו להמשך סתימת הפיות ולכיסוי עינינו ולהלעטתנו במידע “מטעם”?

ואיך ייתכן שליד שולחן הדיונים הקובעים את גורלנו יושבים רק גברים, כמו בציור?

נשים יביאו קולות אחרים אל שולחן הדיונים. קולות שיציגו את המציאות לא רק מעמדת קנה התותח, אלא מתוך ראייה רחבה יותר של הסבל והנזקים הכלכליים, החברתיים והנפשיים, שגורמות המלחמות לחברה בישראל. נשים יראו וישמעו את זעקת האזרחים הנמצאים בציור מתחת לסבכה וגם את סבלם של אלה הנשרפים ברקע.

הסיכוי לפיוס ולהידברות בינינו לבין שכנינו יגדל, כשנשים ישותפו בקבלת ההחלטות. זו אינה השערה, אלא קביעה המבוססת על שלל מחקרים על תנועות שלום בעולם, שבעזרתן נשים הצליחו להביא לסיום סכסוכים במקומות שבהם גברים כשלו. זו הסיבה לכך שמועצת הביטחון קיבלה כבר בשנת 2000 את החלטה 1325, המכירה בחשיבות תפקידן של נשים במניעת סכסוכים ובפתרונם. ישראל הטמיעה את הרעיון הזה בחוק שיווי זכויות האשה, אולם טרם הביאה למימושו של החוק הזה.

מלחמת “צוק איתן” המחישה שוב את הדרת הנשים מתהליכי קבלת ההחלטות. חלק גדול מנשות ישראל כבר אינו מוכן להסתפק בתפקיד של יולדות ומטפלות. הנשים תובעות לקחת חלק פעיל בקבלת ההחלטות הנוגעות לחיי ילדינו ולחיינו. הבחירות הקרובות מלמדות, שנשים מכל הזרמים מתעוררות ומתכוונות לחולל שינוי ולהפיח תקווה חדשה.

הכותבת היא שופטת (בדימוס), ממייסדות תנועת “נשים עושות שלום”

המאמר המקורי