היבטים פסיכולוגיים לסכסוך הישראלי-פלסטיני / ברורית לאוב – 2002

 מאמר זה הוא ניסיון להאיר את ההיבטים הפסיכולוגיים המטביעים את חותמם על הסכסוך וגם מעצבים אותו. הבנת התהליכים הנפשיים יכולה לתרום להעשרת השיח הציבורי,  להוביל לעמדות שקולות יותר ולדיאלוג קשוב בתוך החברה הישראלית ואולי גם בינינו לפלסטינאים.

1.מרכזיות הפחד

 

מעבר לאידאולוגיה ולסיסמאות השגורות כמו: “הם מבינים רק כוח” ,”אם נחזיר את קלקיליה הם ירצו את תל אביב” מסתתר פחד גדול. הפחדים מקורם בהתנסויות העבר שלנו. עם שחווה לאורך 2000 שנות גלות את היותו קורבן רדוף מתקשה היום לעכל בתודעתו הקולקטיבית את היותו גם בתפקיד המקרבן. למרות שכיום אנחנו בעלי הכוח קשה לנו לתפוס זאת לאור ניסיונות העבר שלנו. הפיגועים מחזירים אותנו מיד לתבנית הקורבן המוכרת לנו. תבנית הקורבן מונעת מאתנו חשיבה סיבתית רציונלית אלמנטרית כמו למשל לראות את הקשר בין כיבוש לפיגועים. בתפקיד הקורבן אנו אחוזי פחד מוות, פחד שקיים בנו מדורות ולכן הדיבורים  הפלסטינים על זכות השיבה ועל אלפי השאהידים הצועדים לירושלים מגרים את המקום הטראומטי הזה. טראומות כידוע עלולות לגרום לתגובות מוגזמות. היאחזות ממושכת במקום של הקורבן יכולה להתבטא גם בתחושת רדיפה. אם אנו תופסים עצמנו כאילו אנו בסכנת חיים מתמדת כל “מבצע” בשטחים יכנס לקטגוריה של הגנה עצמית. ( ראה את שמות המלחמות האחרונות: “שלום הגליל” או “חומת מגן” – שתי מלחמות שאינן יכולות להיחשב כמלחמות של הגנה עצמית). המשיכה ההמונית לכוחניות היא ניסיון נואש להימלט מתחושת הרדיפה והקורבנות. אריך פרום טוען בספרו “מנוס מחופש” כי תחושת חוסר ערך וחוסר אהבה עצמית יכולה לגרור עמים שלמים לעדריות וכוחנות. במובן הדיאלקטי זוהי תנועה ממקום פנימי של חולשה למקום חיצוני של כוח כאשר “החלש” נמצא מחוצה לנו ופחות מורגש בתוכנו.

פחד מוליד שנאה ותוקפנות. אפשר לראות את זה בשני הצדדים המסוכסכים. תגובתנו הכוחנית לפיגועים יוצרת פחד, שנאה ותוקפנות בצד הפלסטיני המוביל ליותר פיגועים. כך נוצרת הסלמה של מעגל האיבה. אנו עדים לנטייה גוברת של דמוניזציה של “הערבי” המשתקף בצד הפלסטיני בדמוניזציה של “היהודי”.

יונג כינה תופעה פסיכולוגית זו “הצל”. הכוונה להשלכת החלקים השליליים שאיננו רוצים להכיר בהם על מישהו אחר מחוצה לנו. אנחנו למשל היינו הצל הנצחי של הנוצרים וקוראים לזה אנטישמיות. בתהליך של טיפול נפשי אנו לומדים לקבל את “הצל” כחלק מעולמנו הפנימי וע”י כך מקטינים את הצורך להשליך אותו כלפי חוץ. ההסתה הערבית ותופעת ההתאבדויות מחריפה כאמור את מנגנון ההשלכה שלנו ואז למרות שאנו מתנהגים כגוליית בתודעה הקולקטיבית שלנו אנו דוד.

2. השתלטות תגובות הגנתיות – אינסטינקטיביות

כיום אנו עדים להשתלטות תגובות הגנתיות-אינסטינקטיביות הדוחקות תגובות בוגרות ושקולות. זה מצב אופייני של חרדה, כאשר יש איום על הקיום, או תפיסה לא מציאותית של איום על הקיום. תגובות הגנתיות מקורן במוחנו הקדום והן נועדו להגן עלינו בעת סכנה ממשית מיידית. כדי להתגבר עליהן עלינו לגייס את מוחנו המודע והרציונלי לשם ריסון עצמי, רצון להבנה ומציאת פתרון. במצב של איום וחרדה עולים בקלות רגשות של תוקפנות בלתי מרוסנת המתבטאים למשל בשאיפות לנקם, אשר לעתים קרובות מתורגמות ע”י הפוליטיקאים למשימות צבאיות שתועלתן מוטלת בספק וסביר שרק מגבירות את מעגל האיבה. ניתן לראות את הכעס, העלבון והגאווה הפגועה של שרים זועמים לפני שהם מקבלים החלטות מדיניות הרות גורל. ידוע לכולנו בחיי היומיום שאסור לקבל החלטות ממקום רגשי סוער כזה. איפוק, שיקול דעת, ראייה לטווח ארוך הם בסיס לכל החלטה רצינית. כדי למצוא פתרון של דו קיום, שהוא הסיכוי היחידי שלנו להתקיים באזור, איננו יכולים להרשות לעצמנו להסתמך על תגובות הגנתיות, אימפולסיביות, חרדתיות וכוחניות.

 

  1. קושי לגלות אמפתיה כלפי הצד השני

אמפתיה היא היכולת להבין את הצד השני ולקבל את רגשותיו ומחשבותיו. כבר אמרו על כך חכמינו “ואהבת לרעך כמוך”. כל תרפיסט יודע שזהו תנאי הכרחי להשגת שינוי ומציאת פתרון. אנו יודעים מחיי היומיום שלנו במשפחותינו ובחיינו הזוגיים שאין זו משימה קלה. היכולת לגייס אמפתיה אינה פשוטה בחיי יומיום והיא קשה שבעתיים בתנאי מלחמה. אם היינו מסוגלים לגייס מתוכנו יכולת אמפתית היינו מתייחסים אחרת לשאלת זכות השיבה. זכות השיבה היא הזכות שבשמה אבותינו הציונים בנו את הארץ הזו. כיום באופן טרגי למדי הפלסטינים טוענים לאותה זכות שלקחנו לעצמנו. הם תובעים אותה מאתנו כיוון שאנו במימוש זכות השיבה שלנו גרמנו להם להיות פליטים. אין לכך פתרון אלא בדרך של פשרה שבה שני הצדדים יחיו זה לצד זה. עלינו להבין את שאיפתם לשוב לבתיהם, עלינו להכיר בעוול שגרמנו להם. הכרה והבנה אינן מובילות בהכרח להסכמה או להיענות לדרישתם.  אם היינו מוכנים להקשיב ולהכיר בסבל ובכאב שגרמנו ושאנו ממשיכים לגרום בתהליך הכיבוש אולי היינו מחפשים ביתר שאת מוצא של פתרון. חובתנו לדעת ולקחת אחריות על הסבל שאנו גורמים מקבלת משנה תוקף לאור מחאתנו על כך שבזמן השואה אנשים רבים כל כך “לא ידעו” ( גם אם אין להשוות בין ממדי הזוועה).

לדיאלוג  הבא ממקום של כבוד הדדי ורצון להבין יש סיכוי להסיר בהדרגה את האטימות וההגנות הנוקשות של שני הצדדים ולהנביט אט אט  אמון ובטחון. דיאלוג כזה יוכל להתפתח ממקום של קבלה. עלינו להתחיל לצעוד בדרך של קבלת עצמנו יחד עם קבלת האחר השונה. יתכן שדיאלוג כזה יוכל להצמיח במשך הזמן תהליך של התפכחות שני הצדדים מחלום הארץ השלמה והכרה בדו-קיום זה לצד זה.

4. השלכות הכיבוש

הכיבוש היוצר תנאים של השפלה, פחד, אימה ושנאה מחזיר את אותם הרגשות אלינו כמו בומרנג. אנו עדים לעלייה מסחררת באטימות רגשית לסבל הזולת, באלימות בחיי המשפחה, בבתי ספר, בכנסת ובכבישים. אלימות לא עוצרת בקו הירוק! הסתירה הנוצרת בין מעשינו לבין הדימוי המוסרי שלנו על עצמנו יוצרת מצב של דיסוננס קוגניטיבי. דיסוננס קוגניטיבי הוא מצב של סתירה בין המעשים לדימוי העצמי המוצאת פתרון בעיוות חשיבתי. כך הריגת אזרחים חפים מפשע בשטחים יוצרת סתירה בתפיסת עצמנו כבני אדם מוסריים ולכן מעלה נימוקים כמו: “כל ערבי הוא מחבל פוטנציאלי”. פגיעה בכבוד האדם של פלסטינים יוצרת דימויים כמו: ” ז’וקים מסוממים בבקבוק” המעידים על דה-הומניזציה ומקשים על תקשורת תקינה ומציאת פתרון לבעיות.

5. מעגל האלימות

כדי לסלול דרך לפתרונות של פשרה דרושה לא רק אמפתיה לגבי הצד השני, אלא גם הכרה בכך שהדרך הכוחנית מובילה לחוסר מוצא. (כוחנות אינה זהה לתקיפות) המצב המושפל שבו אריק שרון העמיד את ערפאת הוא סמל להשפלה הקולקטיבית שאנו גורמים לעם הפלסטיני במשך שנים ארוכות. השפלה, וזאת כל ילד יודע, מצמיחה שנאה. השפלה יחד עם ייאוש ועוני רק מחזקת את תופעת ההתאבדות של הפלסטינים. מה יכול להיות המניע של ההשפלה? הצורך להשפיל הוא ביטוי נוסף של “הצל”. זוהי השלכה כלפי חוץ של פחדים, תוקפנות, תסכולים ותחושת חוסר ערך. המושפלים מגיבים בעוינות וכך מתהווה ומתחזק מעגל האיבה. למרבה הצער מעגל האיבה לא נפרץ מכיוון ששני הצדדים שבויים בתבנית פסיכולוגית ידועה של  more of the same”” . זהו דפוס ידוע ושכיח ביחסי אנוש בו חוזרות על עצמן אותן התגובות למרות שאינן יעילות.

6. גם שינוי של צד אחד יכול לגרום לשינוי מערכתי

לפעמים כשאין אפשרות לעשות שינויים בשני הצדדים בו זמנית ניתן להגיע לשנוי המצב גם אם צד אחד נוקט יוזמה ומשנה את דפוס התנהגותו. הגיע הזמן שנגייס מתוכנו את יכולת ההישרדות עתיקת היומין שלנו ונגלה את משאבי החוכמה והיצירתיות שלנו כדי שנוכל להיות היוזמים של פתרונות פשרה לא כוחניים. האם לא לימדו אותנו עוד בגן שהגיבור הוא זה הכובש את יצרו?  כיבוש היצר הכרחי בחיפוש פתרונות יצירתיים למצב סבוך. כיבוש היצר יוכל לעזור לנו לוותר על מצב של כיבוש עם אחר. אם לעם הפלסטיני תהיה מדינה משלו סביר להניח שיתחזקו בתוכו מגמות הקוראות לשיקום ובנייה במקום חיים על החרב.

 

קריאה

 

לאחרונה צץ סיכוי לשבור את מעגל האיבה והפחד בדמותן של קבוצות מחאה המשמיעות קול שפוי. רצוי שאנשי המקצועות הטיפוליים יחזקו אותן ע”י השמעת קולם הייחודי ובכך ישפיעו על דעת הקהל. פנייה לציבור הרחב של אנשי מקצוע המתייחסים לגורמים הנפשיים ולהשלכותיהם יכולה לתרום להעלאת תגובות ועמדות יותר שקולות, שאולי ישפיעו על השיח והמעש הפוליטי.

רצוי שאנשי טיפול, מחנכים, אומנים וכל יתר אנשי המקצוע שלהם השפעה רגשית  על דעת הקהל ישמיעו את קולם השפוי!

 

ברורית לאוב

פסיכולוגית קלינית

brurit@zahav.net.il

טלפון: 08-9461249