על תפקידן של חברות הכנסת בפעולה למען שלום
אבקש לנצל את הדקות המעטות שניתנו לי כדי לשתף אתכם בכמה תובנות מרכזיות ממחקר שעסק בהשתלבות של נשים בשיחות השלום עם אש"ף (הסכמי אוסלו). תובנות שאולי יכולות לסייע בהגדרת התפקיד של השדולה החדשה והמבורכת שמוקמת בימים אלו בכנסת. זה חלק במחקר שמעולם לא פורסם ואשר עסק בפעילות של חברות הכנסת בתקופה של הסכמי אוסלו בשנות התשעים. המחקר הגדול עסק ב"חלוקת העבודה המגדרית" בסביבת המשא ומתן ובחן את הסברה לפיה לא היו נשים ישראליות בחדרי המשא ומתן.
בעבודה זו הראיתי כיצד נשים הפכו לקבוצה שקופה. חלק מהנשים שראיינתי משפטניות, נשות צבא וכלכלניות, ממש ניהלו משא ומתן בצוותי עבודה וועדות ישראליות-פלסטיניות (בעיקר בשיחות בדרג ביניים): אחרות עשו עבודה לא פחות חשובה (שנעדרת מספרי ההיסטוריה) כשמילאו תפקידים אדמיניסטרטיביים כמו קביעת סדר היום של הדיונים, הקלדת טיוטות ההסכמים, שרטוט מפות, העברת פתקים או סיוע בהרגעת הרוחות.
כאשר חיפשתי היכן למקם את חברות הכנסת שראיינתי – יעל דיין, נעמי חזן, קולט אביטל, אורה נמיר ואחרות – מצאתי שהן תיארו את עצמן כמי שנמצאות "מחוץ לחדר". באופן פרדוקסלי, למרות שרוב חברות הכנסת נכנסו אל החיים הפוליטיים בשל הרצון להשפיע גם על תהליכים מדיניים, שיחות השלום נוהלו על ידי הדרג הממשלתי והצבא ולכן, השפעתן הייתה מינורית. כל חברות הכנסת הסבירו שיכולת ההשפעה שלהן נבעה מנסיבות מוסדיות או מבניות: מכוחן בתוך הסיעה או כנגזרת מכוח הסיעה במערך הקואליציוני. אבל לחברות כנסת היה ועדיין יש תפקיד מיוחד בכל הנוגע לענייני שלום וביטחון. בניגוד לקבוצות אינטרס אחרות שמקיימות יחסים קרובים ומורכבים עם הדרג המדיני (כמו עיתונאים ואנשי תקשורת, אנשי אקדמיה, תאגידים וארגונים לא ממשלתיים ) לכנסת יש תפקיד מרכזי בקביעת המציאות הפוליטית שמתווה את האפשרות או אי האפשרות להגיע להסכם מדיני. הכנסת בסופו של דבר היא הגוף המאשרר הסכמי שלום, בנוסף על חוק יסוד משאל עם המחייב הבאת כל הסכם מדיני הכרוך במסירת שטחים למשאל.
לכן, אני מציעה לבחון את סוג ההשפעה שיכולה להיות לח"כיות על קידום הסכם מדיני לפי שני פרמטרים: פרמטר בסיסי ופרמטר מתקדם. חלוקה שכזו יכולה לסייע לפעילות בנשים עושות שלום לתכנן סדרי עדיפויות ומהלכים לקראת עבודה משותפת עם חברות הכנסת. הפרמטר הבסיסי מאפיין מצב שבו נשים מהוות קבוצת מיעוט או שהן לא מצליחות להתארגן סביב חזון משותף. במצב זה:
1. ח"כיות כמודל- עצם הנוכחות של נשים נבחרות והעיסוק שלהן בסוגיות של מדיניות חוץ וביטחון היא משמעותית לשינוי השיח ולכן חשוב שיתבטאו בנושאים אלו בתקשורת.
2. ח"כיות כ"כלבות שמירה"- שאילתות, קבלת עדכונים שוטפים בוועדות, סיוע לפניות פרטניות, גילוי של קריטריונים פורמליים ובלתי פורמליים שדרכם בוחרים את האנשים שיקבלו החלטות בתחום של חוץ וביטחון, הרכב של צוותים ומשלחות, קבלת דיווח מוועדות מינויים כמו שמחייב חוק שיווי זכויות האישה (תיקון מס' 4).
3. ח"כיות כנציגות של תנועות שלום ופעילות פמיניסטיות- פועלות כמתווכות בין החברה האזרחית למערכת הפוליטית המקומית והבינלאומית. למשל, כניסתן של נשים עושות שלום לכנסת היום היא ביטוי לפעולת תיווך מהסוג הזה.
הפרמטר המורכב/המתקדם מאפיין מצב שבו יש יחסית מספיק נשים כדי לתבוע שינוי וגם שנשים מרגישות מספיק בטוחות כדי להתאגד ולפעול יחד. זה מה שקרה בצפון-אירלנד בשנות התשעים, שם הצליחו נשים מסיעות שונות להתאגד יחד סביב הדרישה להכללתן בשיחות השלום. במצב שכזה ניתן לחשוב על פעולות כמו: 1) יצירת רשת של ח"כיות מסיעות שונות- קל יותר דווקא בנושאים הנוגעים למעמד האישה והרבה פחות נפוץ בסוגיות מדיניות שבהן חברות כנסת נוטות ליישר קו עם הפוליטיקה המפלגתית ומתקשות לחרוג ממנה. 2 ) יצירת תביעות משותפות שנוגעות לפרוצדורות ותהליכים. למשל קידום תכנית הפעולה הממשלתית לקידום שוויון מגדרי, החלטת הממשלה 2331 שהתקבלה בדצמבר 2014 ;או משהו יותר צנוע – מינוי ראש לרשות לקידום מעמד האישה. אבל, יש לזכור שתביעות משותפות יכולות להיות שאפתניות יותר. תביעות משותפות יכולות לעסוק בנורמות, ערכים, התנהלות פוליטית ושאיפה לשלום – הצבת אלטרנטיבה פוליטית משותפת שמנוסחת ומובלת על ידי נשים.