דברים שנשאה נטע שמש בערב יום הזיכרון תשע"ו (2016)

בעצרת זיכרון של תנועת "לוחמים לשלום" בשיתוף עם פורום המשפחות השכולות ישראלי-פלסטיני

תמונות וזמנים ליום הזיכרון

לפני שלושה שבועות

מעט לפני פסח הזמן מאבד את מהלכו הרגיל. הטרקטור עם הדגלים עובר מעמוד תאורה אחד לשני, ממלא את הרחובות בצבעים של כחול ולבן ובאמירה פטריוטית – הו ארצי מולדתי.

זה הסימן שלי שיום הזיכרון מתחיל. חג מתערבב באבל, שמחה בעצב. הדמעות בכוננות, זולגות מהעיניים על כל דבר קטן …תשמרי על עצמך, נטע.

42 שנה אחורה במנהרת הזמן

אמא שלי, שושנה גלילי, הייתה משכינת שלום. לא ידעתי את זה כשהיא נהרגה בהתקפת מחבלים שחדרו לקיבוץ שמיר בשוליים הסהרוריים של מלחמת יום כיפור ב-1974. הייתי בת 22 ורק התחלנו לבסס את ההיכרות שלנו כשתי נשים בוגרות. לא ראיתי אז כמה היא יפה, לא הבנתי כמה חוכמה הייתה בה. החברים בקיבוץ הכירו את סגולותיה ופנו אליה כשהיה צורך לפתור בעיות וסכסוכים. והיא, בעדינות ורגישות, הייתה מגשרת מעל תהומות ומכשולים.

לקח לי הרבה שנים וסיפורים שאספתי בצמא, לארוג את דמותה הלא גמורה. נישאתי בלעדיה – מה לכתוב בהזמנה לעזאזל? כל כך קשה לי שהשם שלה חסר. ילדתי את בנותיי בלעדיה – האישה שהייתה מטפלת טובה של כך הרבה ילדים בקיבוץ, לא הייתה לידי כשאני נהייתי אמא. איזו החמצה. לכאורה אני רגילה לחיות בלעדיה, אבל לפעמים אני מוצאת את עצמי חסרה כל כך משהו שאין לי אפילו שם בשבילו.

תשע שנים ועוד חודש 

זה הזמן שהוקצב לי לחיות חיים נורמליים יחסית. ואז, בוקר אחד בשעה מוקדמת, הטלפון מצלצל. דני עונה וחיה בוכה בצד השני: עמיר, אחינו הגדול, נהרג.

זאת הייתה מכה במפתח הלב. הלב נשרף. ממשיך לעבוד אבל נשרף.

"השאיר אחריו…" מכירים את זה? עמיר השאיר אחריו אישה, 3 ילדים, אבא (אמא שלו נהרגה לפניו), 2 אחיות, הרבה חברים המומים וגיטרה. כשעמיר ניגן העולם נהיה יפה יותר. אהבנו לנגן יחד. שנים אח"כ חיפשתי עם מי לנגן.

בסוף גם מצאתי. אני מנגנת עם שני הבנים שלו ואני קוראת לנו שלישיית  גלילי.

מה עכשיו?

איך ממשיכים? בהתחלה פשוט צריך לשרוד. מסע אל הגיהינום ובחזרה. רואה איך אני שוקעת אל תהומות הייאוש ומבינה שאין לי ברירה, אני חייבת לצאת משם. מתישהו בדרך הזאת שמעתי קולות של משפחות שכולות שאחרי כל פיגוע דיברו על קדושת הדם וקדושת המקום שבו נשפך הדם. אמרתי לאבא שלי שגם אני שכולה ורוצה שישמעו גם את הקול שלי, קול שונה לגמרי.

עברו שנים. יום אחד התחלנו לשמוע על "פורום המשפחות הישראלי-פלסטיני". לזה חיכיתי זמן רב. הצטרפנו, אבא שלי ואני. מצאנו לנו בית. פגשתי אנשים שבהגדרה הם "אויבים" שלי ואנחנו אמורים לעמוד משני צדי המתרס, אבל למעשה אנחנו עומדים יחד. גם היום זאת הזדמנות בשבילי להיות חלק מרקמה אנושית חיה, לרקום את הפיוס בינינו ולחכות שיום אחד בישראל ובפלסטין יהיה ביקוש למה שאנחנו עושים.

זאת התפילה והזעקה שלי ביום הזה: לא עוד שכול. בואו נדבר כדי שכל זה ייגמר.

סרטון מטקס הזיכרון 2016:  https://www.youtube.com/watch?v=wqGjdwVkXD4