בכל זאת – לבלוב / נירה אגמון, עלון ברעם, 15.4.16

(…) האם לעיתים, אנחנו מדכאים לבלוב אפילו במחשבה בלבד?

הנה אסופת ביטויים שלצערי שמעתי את עצמי אומרת ושמעתי גם אחרים סביבי: “זה לא אפשרי” “אני לא אצליח”  ” זה לא יצליח” “אין סיכוי”, “אף אחד לא יאשר את זה” , “הם לא יסכימו”, “אף אחד לא יגיע”, “תפסידי כסף” ו – “חבל על הזמן” במשמעות המקורית שלו.

באופן ממוקד יותר אתאר את מה שקרה לי כשהחלטתי לפתע “לסנן” את המשפטים שלעיל לכמה שעות ולהצטרף להפגנת החיים של ארגון “נשים עושות שלום” בתל-חי בתאריך י”א באדר, 21 במרץ – יום הלבלוב הבינלאומי.

מזמן לא הלכתי להפגנות. את דעתי הפוליטית אני מביעה לעיתים רחוקות, אם בכלל. אני דיי מיואשת מהמצב, מיואשת מהממשלה ומהעומד בראשה (שאני מעדיפה לא להזכיר אותו בשמו) ובוודאי מאשתו המזעזעת. אני מפחדת מהארגונים האיסלמיים הרצחניים, ומתגעגעת לאירופה הישנה והבטוחה שכבר לא תחזור.

והנה – בזכות הקשר החברי שלי עם עינת לוצאטי, שהייתה הרוח החיה, היוזמת וההוגה של ההפגנה הזו – החלטתי להגיע. חשבתי שאם חברה טובה שלי עושה משהו עם כל הלב ובלי רישיון נהיגה – אז המעט שאני יכולה לעשות זה לפנות קצת זמן ולתמוך בה בנוכחותי. את משפטי הדיכוי השארתי בבית.

כפי שקורה לא אחת הנותן – מקבל.  באתי לתמוך ויצאתי עם תחושה שקיבלתי תקווה. פשוט תקווה לנוכח הפגנת החיים של הנשים הללו שנשאו שלט: טוב לחיות בעד ארצנו. הן לא נשים צעירות במיוחד, חלקן אמהות שכולות, חלקן אמהות לחיילים המשרתים עכשיו, חלקן נשים לבעלים ששרתו בקרב, הם לא נאיביות. הן נטועות עמוק בחוייה של החיים הלא פשוטים בארץ. רובן הגיעו מהגליל שבו הן חיות שנים רבות וכבר חוו כאן מלחמות לא מעטות.

ובכל זאת,

למרות שהגיעו פחות ממאה,

למרות שאולי הסיכוי קטן,

שחבל על הזמן,

למרות התסכול, והייאוש.

ואפילו שאולי זה מגוחך לחשוב שזה יועיל,

כי הרוח השולטת בצבא ובמדינה היא רוח גברית, השפה היא צבאית והפתרונות – אלימים

למרות הכל, מצאתי את עצמי מפגינה עם הנשים ומניפה את דגל ישראל בגאווה. כי פתאום הבנתי שהארץ הזאת שייכת גם לי. לא רק למתנחלים הקיצוניים שמניפים את הדגל בהתנחלויות מאחורי הקווים. לא רק למפקדי צה”ל ולשרי הביטחון לדורותיהם שבאים שנה אחרי שנה לתל-חי לטקס י”א באדר ומקדשים את המוות על פני החיים במשפט הנורא: “טוב למות בעד ארצנו” , כשדגל ישראל מתנופף מעליהם.

הדגל המייצג את המדינה שייך גם לנו הרוצות לחיות בעד ארצנו, שייך גם לי וגם לבת שלי ולילדים שאיתם אני עובדת ולמשפחה שלי ולחברות שלי. הבנתי שמאוד חשוב שאפגין גם את הדעה שלי.

ואולי הלבלוב יהיה קצר.

ונכון שתנועות שלום של נשים בארץ – לא הצליחו לגרום להישג מדיני או למהפך. בינתיים.

בכל זאת.

במעמד זה אני רוצה לומר תודה גדולה לעינת.

תודה על התקווה ותודה על המשפט הנפלא שמלבלב אצלי בלב: טוב לחיות בעד ארצנו.