אני חיה בתקווה שאזכה להגיע במונית לביירות / אנג'לה ינטיאן, אונלייף, 13.12.18

אנג'לה ינטיאן בצומת

למרות המנהרות, מונית לביירות היא לא פנטזיה / אנג'לה ינטיאן, אונלייף, 13.12.18

"ההיסטוריה מוכיחה שהכל אפשרי"

מעל 40 שנה אני חיה בקיבוץ בר-עם, צמודה לגדר, 300 מטר מגבול לבנון. לאורך הזמן הזה ידענו תקופות קשות. חווינו את מלחמות לבנון הראשונה והשנייה, חדירות מחבלים ומבצעים רבים. בשנת 2000 יצאנו מהבוץ הלבנוני, הרבה בזכות הלחץ של תנועות ארבע אימהות, כאשר מי שהיה אז ראש הממשלה, אהוד ברק, הבין שאין לנו מה לחפש יותר בלבנון, ושניתן להגן על יישובי הצפון וישראל גם מתוך גבולותיה.

ב-2006, בזמן במלחמת לבנון השנייה, הוחלט בפעם הראשונה לפנות את האוכלוסייה (משפחות עם ילדים) לתקופה ממושכת, אך מסוף המלחמה שורר שקט. לא שקט מתוח, לא שקט מאיים. פשוט שקט, שנמשך מבחינתי כבר 12 שנים. מאז 2006 יש קולות של חפירות מתחת לבניינים. יש קולות שאומרים שחיזבאללה והעומד בראשו – נסראללה, מכינים את המתקפה הבאה. אבל יש גם קולות של מי שרוצה להמשיך את חייו כאן ולחיות בשקט, ושמח על כל יום שעובר כאן בשקט.

בכל נסיעה בכביש הצפון אני מסתכלת לעבר דרום לבנון, ומדמיינת לעצמי איך חיים האנשים בכפרים הסמוכים. איזה חלומות ושאיפות יש להם. אני מניחה שגם הם היו רוצים לחיות בשלום עם השכנים מדרום - אנחנו.

אני חיה בתקווה שאזכה להגיע במונית לביירות

בדיוק בשביל מצבים כאלו, תנועת נשים עושות שלום מציעה את הצעת "חוק חלופות מדיניות תחילה"

למאמר המלא באתר אונלייף