אמנות השיח הקצר – על נשות צומת כרמיאל / חגית לביא, דוגרינט, 9.6.15

 מה כבר אפשר לעשות עם אנשים שחולפים במהירות בצומת? המשהו שאפשר בעייני הוא אותו דבר חמקמק שאני קוראת לו אקלים של אפשרויות אחרות. להראות למי שאיבד את האופטימיות – שיש אנשים שעדיין מאמינים. להראות למי שחושב שכל היהודים בארץ בטוחים שהערבי הוא אויב – שזה לא נכון, ולהציע למי שחושב שאין לנו סיכוי להגיע להסכם – לחשוב פעם נוספת.

“הלוואי והייתי יכולה” אמרה האישה ברכב שעצר לרגע ברמזור האדום. היא פתחה את החלון וקראה:  “כל הכבוד שאתן לא מתייאשות, אני חושבת כמוכן אבל לא מצליחה להוציא את עצמי מהבית”. הייתה לנו דקה אחת בלבד ואני לא הספקתי לחשוב מה אפשר להגיד לאישה מאמינה בדרך, נתתי למילים לצאת כמו שהן. הספקתי להגיד לה שלכל אחת ואחד יש את הרגע המתאים שלה/שלו, הרמזור התחלף לירוק והיא נסעה.

דבי שעמדה לידי אמרה: “את יודעת, זה כל כך נכון, לא יודעת למה פתאום עכשיו אני לא יכולה לשבת יותר בבית, לא יודעת למה זה קרה דווקא עכשיו שאני מוכרחה לצאת ולעמוד כאן בצומת כדי להגיד שאי אפשר יותר”.

דבי ואני עומדות כל יום שישי בצהרים כבר כמה חודשים יחד עם א/נשים כמונו בתחושה שצריך לעשות משהו, להגיד שהגיע הזמן לא רק לחשוב ככה אלא גם להראות שאנחנו לא מתייאשות, והמילים הסכם מדיני ולעשות שלום אף פעם לא יתנדפו אם יש מי שיאמר אותן.

להמשך הכתבה והזמנה להצטרף לנשות צומת כרמיאל

women_peace_karmiel