איך חזרתי להגיד את המילה "שלום" / תמי יקירה, שיחה מקומית 3.9.15

תחילת אוגוסט נסעתי עם חברה טובה כדי לצום 24 שעות במאהל "צום איתן" של תנועת "נשים עושות שלום", תנועה שקמה אחרי המלחמה האיומה בקיץ הקודם. הייתי אחת מכ-300 נשים, חברות התנועה ותומכות, שצמו במהלך ימי פעילות המאהל, שהוקם ליד בית ראש הממשלה בירושלים.

המאהל הוקם ועמד במשך 50 ימים – כחמישים ימי "צוק איתן" – כדי להזכיר את המלחמה, להזכיר שמאז המלחמה לא נעשה דבר וחצי דבר כדי למנוע את המלחמה הבאה. כדי לדרוש מהממשלה לפעול לקידום הסכם מדיני מוסכם ומכבד. נסעתי לירושלים כדי להביע סולידריות עם הנשים הצמות, נסעתי כי נמאס לשבת בבית כשהאדמה בוערת והסיבוב הבא מעבר לפינה, נסעתי כדי להראות לילדים שלי שאני מנסה לעשות משהו – לפחות משהו – כדי למנוע את המלחמה הבאה.

היממה במאהל הייתה עבורי חוויה מטלטלת: חוויה של הזדהות, של שייכות, של התרגשות גדולה. השהות במחיצת נשים שחשו וחשות כמוני, שרעדו באזעקות ולא יכולות לדמיין את עצמן חוות מלחמה נוספת, שהבטן שלהן מתהפכת מהמחשבה על ילדים ונשים וגברים בעוטף עזה שממשיכים לחיות תחת האיום של הרקטות והמנהרות, ושל ילדים ונשים וגברים בעזה שעולמם חרב לפני שנה ושחייהם אינם חיים, השהות הזו – היה בה משהו מנחם ומעצים.

אבל על הכל התעלתה תחושה אחת, יוצאת דופן, שלא הרגשתי כבר הרבה מאוד זמן: תקווה.

אז אולי הן לא "פוליטיות" במובן הרגיל של המילה, אבל "נשים עושות שלום" הן פוליטיות. הן עושות שינוי, משקות את זרעי התקווה, מרחיבות מעגלים, מחזירות למרכז הבמה את הדרישה לקדם הסכם ולמנוע את המלחמה הבאה, ולא מתבטלות בפני אף אחד. ואינשאללה הן עוד יביאו את השלום.

לקריאת המאמר המלא באתר שיחה מקומית