אחד הדברים שעודדו פמיניסטיות השנה / צפי סער, הארץ, 10.9.15

שתקום מי שבילדותה לא כתבה שיר שמביע תקווה לשלום, כולל חרוז עם “חלום”. כמה וכמה מלחמות אחר כך, ועוד כמה, אף אחת כבר לא משלה את עצמה שיהיה פה שלום. התארכות ההפוגות בין מלחמה אחת לאחרת היא משאת לב הרבה יותר ריאלית. אבל יש עוד כמה נשים שלא התייאשו.

תנועות של נשים הפועלות נגד המיליטריזציה של החברה הישראלית, חלקן גם נגד הכיבוש, יש כבר שנים – מכאלה הנושאות בשמן את מלת הקסם “אמהות”, אשר נסמכות לא מעט על האתוס המשפחתי וההורי המושרש כאן היטב, ועד תנועות פוליטיות שמאליות כמו נשים בשחור או קואליציית נשים לשלום. זה לא מפליא בארץ שבה את ואתה נדרשים לגדל צאצא 18 שנה, על כל הכרוך בכך, ואז לשלוח אותו לשרת גחמות של פוליטיקאים מושחתים.

כבר בעיצומו של הסיבוב האחרון, לפי שעה, של הרג והרס – “מבצע צוק איתן” – קמו קבוצות נוספות של נשים, הבולטת בהן היא “נשים עושות שלום“, שחלק מחברותיה אף צמו לאחרונה במשך 50 יום מול בית ראש הממשלה בירושלים. ישנן גם נוספות, בשלבים כאלה ואחרים של התגבשות. חלק בעלות אוריינטציה ברורה, אחרות מעדיפות לשמור על עמימות וכלל לא לדבר על הכיבוש. השאלה אם זה אפשרי או סביר נתונה לוויכוח.

מן הסתם תגידו: איזה סיכוי יש שפעילות כזאת תצליח לשנות במציאות מסויטת שבה משפחה על טפהּ נשרפת בשנתהּ בידי טרוריסטים ארורים? הוא אכן נראה קלוש, הסיכוי. ובכל זאת, ניתן לראות ביוזמות הללו זרעים שנטמנים עתה כדי לנבוט בעתיד, נקווה שאינו רחוק מדי.

לכתבה באתר הארץ