ויוויאן סילבר: ביליתי ימים רבים בעזה עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה

נולדתי וגדלתי בעיר וויניפג (Winnipeg) במרכז קנדה. אני חברת קיבוץ כמעט 45 שנה ומתגוררת כ 28 שנים בקיבוץ בארי, על גבול עזה. אני אימא לשני בנים, וסבתא לשני נכדים קטנים – מקור אין סופי לאושר עבורי.

בשנת 1968 הגעתי לשנת למודים באוניברסיטה העברית בירושלים כחלק מלימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה ובספרות אנגלית. שלושה שבועות לאחר שחזרתי לקנדה כדי לסיים את לימודיי, הבנתי שמקומי הוא רק בארץ. בקמפוס, בקנדה, הייתי בין מקימי תא הסטודנטים הציוניים  והוזמנתי לכנס במונטריאול של כל התאים הקנדים.  שם פגשתי נציגים מתנועת הנוער ‘הבונים’ שתכננו לעלות ארצה ולהקים את קיבוץ גזר מחדש. ביום שסיימתי את לימודי התואר הראשון בקנדה, עברתי לניו יורק כדי להצטרף ולבסס את גרעין העלייה שלנו.

אלה היו שנות ה-60 הסוערות. ביליתי שלוש וחצי שנים בניו יורק כפעילה בתנועה הציונית ובהקמת התנועה הפמיניסטית היהודית בארה”ב. זו הייתה תקופה מכוננת. מיד לאחר מלחמת ששת הימים הבנתי שייעודי, מלבד להיות חברת קיבוץ, הוא להיות פעילת שלום.

הגרעין שלנו עלה ארצה בשנת 1974 והתיישב בקיבוץ גזר.  בשנת 1981, הקמתי את המדור לשוויון המינים בתנועה הקיבוצית המאוחדת, מדור שקיים עד היום. במשך שנותיי בקיבוץ עבדתי בעיקר כמנהלת פרויקטים לבניה קודם בגזר, והחל מ- 1990 בבארי. מחוץ לשעות העבודה כיהנתי כחברת ההנהלה הישראלית  הראשונה של ‘הקרן החדשה לישראל’ כשהקרן הייתה מוכרת כמקור תמיכה לארגונים רבים ומגוונים שנלחמו למען צדק חברתי, פלורליזם דתי, זכויות האזרח, קידום חברה משותפת  ושוויון מגדרי. לאחר מכן, כיהנתי כחברה בצוות ההיגוי של ‘שתיל’.

בין השנים 1998-2014 עבדתי מחוץ לקיבוץ כמנכ”לית שותפה של ‘אג’יק-מכון הנגב’ הממוקם בבאר שבע. זהו ארגון לא ממשלתי העוסק בפיתוח אנושי בר קיימא ושלום. עבדנו עם ארגונים פלסטינים על תכניות משותפות. ביליתי ימים רבים בעזה עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה. המשכנו בעבודה עם ארגונים בגדה המערבית. מתסכלת אותי מאוד השאלה “אבל האם יש פרטנר בצד השני?” אישית, אני מכירה הרבה מאוד פלסטינים ששואפים לשלום לא פחות מאתנו.

בסוף ינואר 2014, חוויתי שלושה אירועים משמעותיים תוך שבוע ימים: יצאתי לפנסיה, הפכתי לראשונה לסבתא וחגגתי את יום הולדתי ה- 65. זה היה זמן לחשבון נפש. הבנתי שאחרי 40 שנות פעילות שלום, המצב בארץ רק מתדרדר. נאלצתי להתמודד עם האמת המרה שכל  תנועות השמאל בהן הייתי פעילה, לא התקרבו למימוש מטרתן להגיע לסיום הסכסוך. החלטתי שעלי למצוא דרך אחרת להשפיע. ואז, פרצה מלחמת ‘צוק איתן’, המלחמה השלישית תוך שש שנים ממש ליד לבית שלי. כששמעתי על ההתארגנות של תנועת נשים עושות שלום, על מטרותיה, והשאיפה לבנות תנועה רחבה הכוללת אוכלוסיות שונות ומגוונות, הצטרפתי מיד. זכיתי להיות בשדרות בזמן השקת התנועה.

מאז אותו רגע, אני חיה ונושמת את התנועה יום ולילה. החיים באזור העוטף לא מאפשרים מנוחה. בוערת בי הכמיהה לחיים של בטחון, של כבוד הדדי וחופש לשני העמים. קשה לי בכלל לחשוב על האפשרות של מלחמה נוספת, הרי היא לא תשיג שום פתרון, אלא רק תגרום לעוד הרוגים ופצועים. אחרי שחווים נפילת קסאמים ובתקשורת מודעים שלא היו נפגעים, בא לי לצעוק: ”על מה אתם מדברים??? יש הרבה מאוד נפגעים – נפגעים בנפש”.

בתנועת נשים עושות שלום, אני חברה בצוות המאה, בצוות פיתוח משאבים ובצוות יחסים בינ”ל ופעילה באזור אשכול. לאחרונה, ארגנו עצרת בתל ג’מה השרוף בה השתתפו מאות חברות וחברים מכל הארץ שהגיעו לראשונה לדרום וראו במו עיניהם את הנזק העצום שנגרם  ע”י העפיפונים הבוערים. מתוך האפר, קראנו לממשלת ישראל בקול ברור: ”עשו הכול כדי להגיע להסכם מדיני”. קראנו גם לאחיותינו הפלסטיניות להצטרף אלינו בקריאה למנהיגים שלהן ולומר – ”די! הטרור לא מיטיב עם אף אחד”. גם להן מגיע שקט וביטחון.

חשוב לתנועה להגדיל את שורותיה כדי להגיע למסה קריטית שתוכל להשפיע על המנהיגים שלנו למנוע את המלחמה הבאה, ולבחור באופציה של הסכם מדיני. למרות הביקורת שחבריי מהשמאל מטיחים בנו, אני מאמינה שהאסטרטגיה של התנועה אכן תשיג את המטרות שהצבנו לעצמנו בנשים עושות שלום.