יש בי אופטימיות בסיסית ואמונה שכל עשייה משפיעה. ננו-אקטיביזם משפיע כמו מים שממיסים לאט את האבן. ביהדות, האישה אמונה על שלום בית ולכן יש משמעות מיוחדת לעשייה נשית.
נולדתי ברודזיה (זימבבואה היום) ובגיל 13 הגעתי פעם ראשונה לארץ עם אמי ושלושת אחיותיי. אחרי שנה חזרנו ליוהנסבורג בדרום אפריקה וכעבור עוד שנה עלתה כל המשפחה לארץ. ההורים לא כל כך הסתדרו כאן וכשהייתי בת 17 ההורים עזבו ואני נשארתי לסיים את לימודיי ולשרת כחיילת בודדה. הוריי היו פעילים ציונים גם טרם העלייה ואבי אף הגיע לארץ ב-1948 והשתתף במלחמת השחרור. היום אני אמא לשלושה בנים וסבתא לשתי נכדות ושני נכדים מקסימים.
תמיד התנדבתי לפעילות ציבורית מקומית אך בצעירותי לא הייתה לי כל מודעות פוליטית. מאז שנולד יואב, בני בכורי, האמנתי וקיוויתי, כמו הורים רבים אחרים, שעד שיגיע לגיל גיוס – כבר יהיה שלום. יותר משלושים שנה מאוחר יותר בעת אזעקה במלחמת צוק איתן, מצאתי את עצמי רצה אל המקלט כשאני מחבקת את נכדתי, בתו של יואב. באותו רגע קשה והזוי, אמרתי לעצמי כי אעשה כמיטב יכולתי לתרום להשגת שלום עם שכנינו הפלסטינים. כי הגיע העת לחיות בעד ארצנו וכי די לנו לרוץ למקלטים ולשלוח את ילדינו אל המלחמות.
למחרת היום שמעתי על היוזמה של נשים עושות שלום והצטרפתי לתנועה. אני מאמינה בכל מאודי בשלום – בשלום הפנימי, האישי, של כל אחד מאיתנו, בשלום בין אנשים ובשלום בינינו לבין שכנינו. לאחר 20 שנות לימוד ותרגול מדיטציה בודהיסטית יש בי ידיעה עמוקה כי כולנו בני אדם וכולנו קשורים זו בזו וזה בזה.
האירוע המשמעותי עבורי היה אוהל "צום איתן" ביולי 2015 שבמהלכו פגשתי את הנשים שהקימו את התנועה. בזמן שצמתי לזכר קורבנות אותה מלחמה, התחזקה בי אמונה עזה שהשלום לא רק אפשרי אלא גם הכרחי.
לקראת צעדת התקווה (2016) ביקשה ממני חברתי נטע שמש, להצטרף אליה כרכזת אזור השרון הצפוני – תפקיד אותו אנו ממלאות כבר כמעט חמש שנים. בזכות התפקיד רכשתי הרבה חברות – נשים עושות שלום בנשמה, נשים נפלאות המחויבות למטרה וביחד – מחזיקות את התקווה.
ברגע שפגשתי את פיסות השלום, התאהבתי והצטרפתי אל עליזה ארז בקידום הפרויקט. עבורי, העשייה המשותפת בהכנת הפיסות מאפשרת מפגש אותנטי עם הרצון הבסיסי של כולנו לשלום. הפרויקט מאפשר לנשים ממגוון קבוצות ומגוון עמדות למצוא מכנה משותף ולהתקרב אישה לרעותה. הכנת פיסות השלום מסמלת מבחינתי חיבור בין הכמיהה הפנימית למימד הגשמי והיא משמעותית מאד בעיניי.
נשים וגברים, ילדים ונוער, מציירים את הריבועים בבתי ספר, בבתי אבות, באירועים, בפסטיבלים ובמפגשים של התנועה. השמועה הגיעה גם מחוץ לישראל ואנחנו מקבלות יצירות מדרום אמריקה, יפן, ארה״ב, אפריקה, הודו, מרוקו ועוד ועוד. בזכות חברות מתנדבות שתופרות את הפיסות לשטיחים, יש לנו כיום כ – 400 שטיחים תפורים המככבים במייצגים (משכן הכנסת, ככר רבין…) ובאירועי התנועה. מראה השטיחים התפורים מרחיב את הלב ומחבר בין כולן וכולם.
השבוע התחלתי ללמוד בקורס לתקשורת מקרבת עם ארנינה קשטן. הדברים ששמעתי ממנה ממשיכים להדהד בי בהתרגשות. אני בטוחה שרכישת הכלים ותרגולם ישפרו את עשיית השלום ושמחה לפגוש את התקשורת המקרבת שכל כך מזכירה את ה״שפה״ של נשים עושות שלום. ״שפה״ של קבלה והכלה של כל אחת ואחד.