רוזרה פרנק: ההתנדבות מביאה לי שמחת חיים

אם נתקלת בבעיה כשניסית להירשם לאירוע של נשים עושות שלום, סביר להניח שכבר פגשת את רוזרה באופן וירטואלי. רוזרה מראה לנו שאפשר לפעול ולתרום בתנועה גם כשאין אפשרות להגיע לכל מקום. כי לרוזרה התנדבות ועזרה זו דרך חיים, ובמילים שלה:

“ההתנדבות מביאה שמחת חיים ורצון להכיר את האנשים שנרשמים ולעזור להם. ככה אני מרגישה חלק ממה שקורה ושמחה שאפשר לעזור גם כשצמודים לבית ולא יכולים להגיע לכל דבר ומקום”.

 

רוזרה פרנקנולדתי בברזיל. בגיל 18 עליתי לבד לישראל ומשפחתי הגיעה כמה שנים אחר-כך . גרתי בברור חיל עשר שנים, ואחריהן שנתיים בתל-אביב. בשנת 1989 חזרתי לברזיל. המשכתי לבקר בארץ את אמי ואחותי וקרובי משפחה שחיים כאן. בברזיל עבדתי כמורה לעברית ליהדות ולתנ”ך. ניסיתי להעביר את אהבת הארץ לילדים שם.

על תנועת נשים עושות שלום שמעתי עוד בברזיל. כשראיתי לראשונה את תפילת האמהות התרגשתי כל כך, עד היום כל פעם שאני שומעת את השיר אני בוכה. כמובן שנרשמתי ישר לתנועה. אני מאד מאמינה בפעילות התנדבותית למען החברה ובתוצאה של עבודת נמלים, אשר לדעתי, גם עבודתנו בתנועה היא כזו.

כשהייתי בברזיל הקמנו קבוצה קולקטיבית ופיתחנו ככר מוזנחת, מצאנו שם 8 מעיינות והחיינו אותם. החזרנו את הכיכר לעם. עד אז שימשה לסמים ולפשיעה ואנשים פחדו להגיע למקום. התארגנו, פיתחנו את המקום, ארגנו פסטיבלים כדי שאנשים יבואו. באחת הפעמים הגיעה קבוצה של אינדיאנים והם סיפרו שעומדים לגרש אותם ממקום מגוריהם. התחלנו לעזור להם, יצאנו לצעדות, הפגנו בAvenue  פאוליסטה שזה מקום מרכזי אליו מגיעים כדי להפגין, ופעלנו גם מול המשטרה שהיו אמורים להוציא אותם. בסוף הצלחנו והאינדיאנים לא איבדו את מקום מגוריהם. יחד עם עוד שני חברים התחלנו לעבוד עם הילדים שהיו כבר לגמרי מנותקים מהאדמה בגלל החיים בשכונות בעיר. רצינו שיחזרו לקשר עם האדמה. עשינו גן ירק. בהמשך אחד המורים הזמין אותנו לעבוד עם עוד קבוצת ילדים יותר גדולים. היום יש לכפר האינדיאני כוורות וגן ירק

 

 

.  אני שומרת אתם על קשר ורואה תמונות איך המקום מתפתח.רוזרה פרנק

כשיצאתי לפנסיה. אמי, שנשארה בארץ,  נזקקה לעזרה. לא רציתי שיטפל בה עובד זר, אז החלטתי לחזור לישראל לטפל בה. הבן שלי נשאר בברזיל, הוא בן 24 עכשיו, אומן רחוב, קרקסן, פנטומימאי ונגן כינור.

כשהחלטתי לבוא לישראל היה ברור לי, בעקבות ההתלהבות שלי מתנועת נשים עושות שלום, ובעקבות מה שאני מכירה –  כמה זה עושה טוב להתנדב ולתת לחברה ולקהילה, שאנסה לפעול כאן. בהקשר של פעילות למען השלום, עוד כשגרתי בתל אביב בשנים 1987-9 ועבדתי במסעדה עם בחור מעזה.  (אז עדיין הגיעו מעזה לעבוד בת”א), זה הבהיר לי כמה חשוב לחזור לחיי שלום עם השכנים. הדבר המיוחד של נשים עושות שלום זה הרצון להביא שלום, והתקווה.

נחתי בישראל ביוני 2017 ובאתר קראתי על ״סעו לשלום״ ושתהיה בצומת בראשון לציון, הלכתי ושם הכרתי את חביבה מלניק. ככה התחלתי את הפעילות בתנועה. בדיוק אז התחיל הפרסום למסע השלום. ראיתי שרוצים מתנדבים והצעתי את עצמי. בתחילה התנדבתי לעשות רשימות, בהמשך בקשו אנשים שיתנו תמיכה באינטרנט למי שמתקשה בהרשמות לאירועים. נכנסתי לקשר עם טל כהן וכך התחלתי לטפל באימיילים ובתמיכה ביחד עם עוד מתנדבות. כך הגעתי לצוות הסמארטיקט. מאד שמחתי שאני יכולה לעזור.

במסע השלום הגעתי לאירוע ביפו. שם פגשתי פנים אל פנים את הנשים שהדריכו אותי ואתן עבדתי ומאד התרגשתי. ביום השיא של המסע בים המלח כשהגעתי לאוהל פגשתי מתנדבות נוספות וגם לקוחות שעזרתי להם, זה היה ממש מרגש והכל התקשר…

כשנגמר המסע הרגשתי שזה עושה לי חור בחיים. כתבתי שאני רוצה להמשיך. הראיתי התעניינות וכך המשכתי בפעילות. תמי אביגדור נתנה לי הדרכה על מערכת הסמארטיקט, איך לבנות אירועים, ליצור תחנות איסוף, להשלים נתונים שחסרים. אני ממשיכה להתקשר לאנשים כדי להשלים מה שחסר ועוזרת להם בהרשמה. בינתיים אני מצליחה להשתלט בתמיכה על ההרשמות. אבל כשיהיו עוד פרויקטים גדולים והפעילות תגדל אז שוב יהיה צריך בעוד מתנדבות. כיום אני חלק מהצוות של טל כהן, תמי אביגדור, יעל ברוידא,  ודינה אוסטר שאחראית על הרשימות בכנסת. ועכשיו הצטרפה אלינו גם טליה מאילת.

אני רוצה להגיד שזו עבודה כיף כי ההתנדבות מביאה שמחת חיים ורצון להכיר את האנשים שנרשמים ולעזור להם. ככה אני מרגישה חלק מהעניין ושמחה שאפשר לעזור גם כשצמודים לבית ולא יכולים להגיע לכל דבר ומקום.