אהל, שמלה, יונה / לאה דרום

צילומים: עכסה פז גמליאלי

כמה ששמעתי על השמלה הזאת, שום דבר לא הכין אותי להפתעת המפגש איתה, ענקית  מלאת חיים שכמותה מפרש מתבדר ברוח. עמדתי מוקסמת מתפארתה – שהיא בו זמנית גם פשוטה ועדינה וכל כך נשית – התקרבתי והרחקתי והצצתי פנימה למעלה, למטה. למה אני כל כך נרגשת – שמלה?

השמלה באוהל הגר ושרה

השמלה באוהל הגר ושרה

שמלה – פריט לבוש נשי חוצה תרבויות ואופנות, וזו שכאן מתהדרת בתאריה: השמלה הגדולה והכבדה בעולם, 22 מ’ גובהה, צריך מנוף כדי להניף ולהחזיק אותה באוויר ולפחות ארבעים נשים כדי להקיף במעגל את שוליה. מפתיעה ביופייה ולא פחות בסיפורה: אלפי ידיים טרחו עליה בשלבים השונים במשך שנים, כל טלאי הוא סיפור חיים של אישה בודדת, וביחד הספורים נשזרים למארג הרמוני של צבע, מרקם וצורה. מלכתחילה נועדה לעורר מודעות בציבור לבעייתן הבלתי נסבלת של “נשים אסורות” כה רבות -חלקן עגונות חלקן מסורבות גט – הכבולות לדין פטריארכאלי מיושן עד היום הזה. נשים אלו הן שיצרו את פיסות הפאזל שהתחברו לשמלה אחת בתהליך מרשים של עשייה קהילתית בהובלת האמן עדי יקותיאלי.

השמלה באוהל הגר ושרה

השמלה הזו היא גם נס ודגל – באופן מפתיע (או שלא…) עוצמתה רכה – זו עוצמת הבד ממנו נתפרה, היא גמישה וברת תנועה. עשר שנים שכבה מקופלת במחסן מחכה להיגאל מאלמוניותה כי נחוץ היה עוד חזון של נשים נוספות. בעומדי מול השמלה מתבהר לי שאין מדויקת ממנה לאותת ולסמל את תנועת עושות שלום. רעננה ומיוחדת, מספרת את סיפורה המורכב המרובד הנובע ומתעצם משילוב ידיים של נשים כה רבות שחולמות ועושות.

יונת השלום במדבר

היונה לעומתה נחבאה אל הכלים, פרושה על האדמה, מי שלא ידעה לחפש אותה, פספסה את קיומה. ציור יונה לבנה שאיננה קלישאה, מהותה תנועה חופשית מול השמים, כל כולה מעוף. יונת אבקה לבנה על צהוב החוואר, בת יום אחד בלבד- רק נוצרה בידי האמנית רותי כץ קליין (ומתנדבות/ים)- ועוד מעט תתעופף לדרכה. היונה היא גם הד ומחווה לאחותה הגדולה ממנה, זו שהשתרעה על פני 4000 מ”ר על דיונת חול מול העיר ימית. באפריל 1982 ערב פינוי העיר בעקבות חוזה השלום עם מצרים, תוך כדי אריזות הבתים והריסתם נעשה הציור כמתת שלום לוחשת מאנשים שעוזבים את בתיהם עבור האנשים שיגיעו לחיות במקומם. יונת שלום שטוחה על דיונות – כה שונה מאנדרטאות הברזל הצועקות את כאב המלחמה והאובדן – מראה שאפשר לקלוט בשלמותו רק מהשמיים, ממעוף הציפור והמסוק, יונה שכל מהותה זמנית, הרוח המדברית נשאה והוליכה במהירה את החלקיקים הלבנים ופיזרה אותם לכל עבר כדרכה של רוח.

והיה שם האוהל, בין השמלה ליונה. האוהל שמתח והרחיב את המושג וכל מה שידענו על אוהלים. גלי יריעות חומות נדמה זורמים הלאה, משקפים את מראה פני הקרקע ויוצרים עימם מעין רחם כביר הקולט ומכיל את קהל הא/נשים וטף שהגיעו מכל כנפות הארץ. אלפים שבאו לכאן בכדי להיפגש, לשבת יחד להביט בעיניים, להקשיב, להגיד זה הכרחי וזה אפשרי. אוהל כביר שפשטותו היא מעשה אמנות, ניקיונו האסתטי משתלב למופת בסביבה המדברית רק עמודים ויריעות כאוהלי האבות והאמהות מאז עד היום. בית הנודדים בישימון הנה הוא נטוע ומזמין היום כאז לחסות בצילו המגן משמש ורוח, ולמחרת כבר איננו, קופל, הועמס ונדד הלאה, חלום שהיה ויישאר צרוב כזיכרון מכונן לכל מה שעוד ידומיין וייעשה בקרבנו.

אוהל הגר ושרהנכתב על אירוע מכונן של נשים עשות שלום – יום השיא של מסע השלום, 8.10.2017, בערבות ים המלח