רשמים מאוהל האימהות

למה, מה, מתי, איפה, איך והאם?

למה – באמצע חודש אפריל 2018 כשלרוח החמסין הצטרפו רוחות המלחמה, כשהגבול עם עזה התחמם ואיומים בפעילות צבאית נשמעו מכל עבר, כתבה מיכל כצנלסון, רכזת אזור מודיעין, את המילים הבאות: “נדרשת פעילות עקבית ורציפה, ממוקדת מטרה, ישיבה במקום אסטרטגי ודרישה ליצירת קבינט / ועדת חוץ וביטחון שתעסוק בחלופות מדיניות ובהכנת הקרקע להסכם מדיני”. נשים נוספות הרגישו שאי אפשר לשבת בבית באופן פסיבי ולהקשיב לחדשות וחיפשו מקום מרכזי שבו נוכל להסביר למה אנחנו מתכוונות. כך נולד הרעיון להקים את אוהל האימהות.

מה – אוהל האימהות קם סמוך לחזרתם של חברי הכנסת לפעילות בכנסת, כדי להישאר לאורך כל מושב הקיץ בכנסת.  האוהל מאויש 24 שעות ביממה ע”י נשים עושות שלום שמזמינות את העוברים ושבים להיכנס לשמוע ולהשמיע. אנחנו מארחות תלמידים שבאים לסיור כחלק מלימודי האזרחות, חיילים, תיירים, מורי דרך, עיתונאים, והרבה מאד אזרחים מתעניינים. מלבד המפגשים האקראיים שבהם אנחנו מספרות על התנועה ומזמינות להירשם, יש גם תכנית יומית ושבועית מפורטת ובה הרצאות, שיחות, פרקי לימוד וסרטים שמתכתבים עם הדרישות שלנו: חלופות מדיניות, קידום הסכם מדיני, ושיתוף נשים.

מתי – לאורך 74 ימי מושב הקיץ של הכנסת, החל מ-9 במאי ועד ה-22 ביולי. שעות הפעילות באוהל החל מ-8:00 בבוקר ועד 22:00.

איפה – בגן הוורדים ממש מול שער הכנסת בירושלים.

איך – איך זה באמת עובד? איך מצליחות להניע תנועת שטח שטוחה של 37,000 נשים מרקעים שונים, בעלות דעות פוליטיות מגוונות, שחיות בכל רחבי הארץ  ואין להן הנהגה שקובעת מה לעשות, מתי ואיך?

התשובה נמצאת במשותף שבינינו – הדאגה לבנים, לאחים, לאבות ולבעלים. אנחנו מבקשות, דורשת, זועקות לשים קץ למצב המלחמה ולחפש בנרות פתרון אחר. לעשות הכל כדי לא להמשיך בסבב הבלתי נפסק של עימותים צבאיים, שעליהם נכתב בדו”חות מבקרי המדינה: “לא נבחנו חלופות מדיניות”.

האם – האם זה עובד? מה בכוחו של אוהל אחד של תנועת שטח אחת להשפיע על קובעי מדיניות? על ציבור שבוחר את קובעי המדיניות? השאלה הזו פתוחה ונתונה לפרשנויות וכמובן שהדעות מגוונות. יש מי ששומע/ת על היוזמה מרחוק ומכבדת / מעריכה / מבקרת בהתאם לאג’נדה ולסגנון שלה. ויש מי שמגיע/ה לאוהל ורואה את החשיפה הרבה והפעילות הענפה, שומעת תגובות של חברי כנסת, עיתונאים תלמידים ואורחים מזדמנים, ומגיבה למתרחש.

רשמים מאוהל האמהות – החודש הראשון

לפניכם כמה מהתגובות שנכתבו בפייסבוק בימים הראשונים של הפעילות באוהל:

אני תוהה איך אני יכולה לגדל פה ילדים, ממלחמה למלחמה, בין אזעקות ובתוך אווירה ציבורית של הקצנה, קיטוב והסתה. אבל מסתבר שהשורשים עמוקים מידי, זו הארץ שלי, השפה שלי, התרבות והמשפחה והחברים, פה אנחנו נטועים.
וכשהבנתי שאני נשארת פה, לצד ההבנה הזו נבטה עוד הבנה. שחייבות להיאחז בתקווה, ויותר מזה – שחייבות לפעול למען מימושה. אחרת איך אסביר לעצמי שאני מגדלת פה את ילדיי?
אז אומרים שזה נאיבי, שזה לא יעבוד. אולי. אבל מה שבטוח זה שאם לא *ננסה* לעשות שינוי – בטוח לא יקרה שינוי. ואם ננסה – *יש* סיכוי, אולי הוא לא גדול, אבל הוא קיים, יש סיכוי שיהיה פה משהו אחר. יש סיכוי לחיים של שלווה וביטחון ואהבה ושלום, של אחווה וחיבור.
וזה מה שנשים עושות שלום – نساء يصنعن السلام – Women Wage Peace עושות באוהל האימהות. מהאוהל החם הזה יוצאת קריאה נחושה, עוצמתית, ברורה וחדה – דרישה ממקבלות ומקבלי ההחלטות לפעול באומץ ולחפש באופן פרואקטיבי חלופות מדיניות. דרישה לפעול לכך שיהיה פה טוב יותר, לכולנו, לכל יושבי הארץ הזו. הצטרפו אלינו לאוהל, כי אי אפשר לוותר, כי אסור לוותר על התקווה שיכול להיות אחרת. [תמי יקירה 10.5]

שוב עוצרת ומבקשת לשתף ולשמר מעט מהרגעים מהאוהל של אתמול, כשהגיעו מחולתה כדי לעודד ולומר ש”גם גברים עושים שלום”, כשנערים ממעלה אדומים עוזרים לנו לארגן את האוהל, כשהדאיא , הצעירה מדנון עומדת מול הקריאה לשלום בערבית וקוראת בהתרגשות את הדרישה שלנו לדיון בחלופות מדיניות, אם זה כשליאורה מעלי זהב מלווה אותנו בלימוד עמוק ומרגש של שירה של זלדה, “כל שושנה”, כי “כל שושנה היא אי של השלום המובטח, השלום הנצחי” והיה לי כל כך עצוב לעזוב את השיחה הזו כי צלצלו מגלי צהל כדי שנדבר על האוהל, אם זה כשאילן גילאון הביא לנו ריבה מעשי ידיו, כי “רק נשים יעשו שלום, כי היכולת של ריסון האגו שזו האומנות הכי חשובה בחיים והיא בעיקר בנחלה שלכן, לא צריך לנצח את כול האנשים כול הזמן”, אם זה כשראיתי את סיגל, מגיעה על קביים כדי לא לפספס עוד מפגש של כנסת נשים עם חברי הכנסת, כשפגשנו את ח”כ שרן השכל וזכינו מממנה לתמיכה מחממת לב, כשהגיעו לאוהל הצעירות המקסימות מתא הצעירות של נשים עושות שלום, וכשהגיעו לתמוך ערן וענבר, הצעירים מעוטף עזה – הלב החסיר פעימה, כן יום עמוס בצעירים שחיזוקו ונתנו כוח כי עבורם אנחנו כאן באוהל האימהות, ובסוף היום כשישבנו בלילה באוהל , בקור הירושלמי, וקיימנו שיחה עמוקה על המצב ועל התפקיד שלנו הרגשתי שבנינו לו מקדש קטן, מקדש של שותפות, של אחריות, של יחד, שעוזר לכולנו להתמודד עם הימים הקשים האלה. [יעל אדמי 14.5]

ג'ולייט קאוקג'י, הדסה פרומן וליאורה הדר באוהל

ג’ולייט קאוקג’י, הדסה פרומן וליאורה הדר נושאות צתפילה באוהל האמהות

אני לא מרבה לכתוב כאן, אך רגע לפני שבת וחג בחרתי לשתף אתכם בכמה רגעים מופלאים במהלך שבוע וחצי מאז שקם אוהל האימהות של נשים עושות שלום מול הכנסת בגן הוורדים. ממפגש עם נחמן שי, דרך המפגשים עם מגוון עצום של אזרחים ואזרחיות, תלמידות אולפנה, זוגות צעירים, מטיילי שביל ישראל, יעל שמעמידה אותי לצילום למול המנורה שמול הכנסת, רק כדי לתפוס את הפסוק מספר זכריה: לא בחיל ולא בכוח …; ועד סדנת הביבליותרפיה שהעבירה ליאורה עם שירה המצמרר של ויסלבה שימברוסקה. ואין תיעוד מצולם של הדיפלומט מדרום קוריאה, והקבוצה מקונגו ועוד ועוד. אני מודה, מודה לחברותי אחיותי לדרך.  [מיכל כצנלסון 18.5].

“קראו לבן שלי לבסיס, לכוננות, ואני פה, באוהל של נשים עושות שלום, מול הכנסת, כי זו הכוננות שלי”. כבר שלושה עשר ימים שאנחנו, נשים עושות שלום, יושבות בחום ובקור ב”אוהל האימהות” בגן הוורדים בירושלים, כי כמו שאביטל אמרה “זו הכוננות שלנו”. שלושה עשר ימים עמוסים בחיבורים מרגשים, המייצרים מארג אנושי אמיץ, מגנט של תקווה ואחריות למאות תומכים המגיעים מכל רחבי הארץ ומכל הקשת הפוליטית. מן האוהל עולה, ברורה  וצלולה הקריאה למנהיגים: פעלו באומץ, הפכו כל אבן כדי למצוא פתרונות מדיניים, כי סכסוכים קשים ומרים מסתיימים וכן, זה אפשרי גם כאן.    [23.5]

בימים אלו מצאתי את עצמי מלאת אנרגיות ונסחפת בכל העשייה של התנועה, דבר שלא צפיתי מראש כשהצטרפתי. אני עסוקה רובי ככולי ב”אוהל האימהות” שהקמנו בגן הוורדים מול הכנסת, במטרה להעלות לסדר היום הציבורי את הדחיפות שבהשגת הסכם באמצעים מדיניים, לקדם את הרעיון שכשם שיש להתכונן למלחמה בעזרת מומחים מקצועיים מהשורה הראשונה, כך יש גם להתכונן לשלום, ולהעסיק מומחים שיהפכו כל אבן כדי למצוא אפשרויות מדיניות להשגת הסכם.  [ורד איל סלדינגר. מתוך האתר ‘חיים משותפים’ 25.5]

אוהל האמהות

אוהל האמהות, צילום אריאן ליטמן

רשמים מאוהל האמהות – החודש השני

 

היום באוהל האמהות שיחות ומפגשים מרגשים ומעניינים. עוד חומות נופלות עוד מרחבים נפתחים לא עוצרות עד ההסכם המדיני. ורוני המקסימה שהגיעה לאוהל עם אמה ואחיה הקטן מתל אביב וציירה פיסת שלום: “ילדים ששרים ארץ זבת חלב ודבש”. זה בדיוק מה שיכול להיות כאן גם לנו וגם לפלסטינאים אם רק ישבו המנהיגים של שני הצדדים ויתחילו לדבר… מה יש להם להפסיד? רק עוד מלחמה שתגבה עוד קורבנות…    [נגה דברת 13.5]

אתמול פגשנו את יו”ר העבודה בבאר שבע. היום הוא מתארח (ביחד עם ח”כים נוספים) באוהל האימהות בגן הוורדים שמול הכנסת, כשצמיד הטורקיז שקיבל אתמול מאתנו, צמוד לידו. “העיקר זה להאמין! הכל הוא אפשרי!” אמר.
בואו גם אתם לבקר, לשמוע, לשוחח, באוהל האימהות. פתוח כל יום, במהלך מושב הכנסת הנוכחי. [פנינה דובו 28.5]

היום ה1/6 היה יום מגוון באוהל. הגיעו אורחים מעוטף עזה מקיבוץ ניר יצחק. הם התקבלו מאד בשמחה וריבי הנחתה  את השיחה שנתנה להם מידע על התנועה ועודדה את האורחים לדבר ולשאול. לאחר מכן לכבוד יום שישי אני דיברתי על הנושא ארוחת יום שישי אצל ההורים. שמחתי לראות שהנושא נגע לכולן

לאחר מכן הרבה אמה שם-בה אילון, חברת התנועה דיברה על כוחן של המילים בספר תהילים והעבירה פעילות של קבלת שבת עם קלפי פסוקי תהילים [ארנה רז 1.6]

הנה אנחנו בפתחו של השבוע החמישי של אוהל האימהות שהפך להיות בית לכולנו ואני עוצרת ומנסה לשתף ברגעים מעטים מתוך אינספור רגעים של התרגשות ומנסה לבחור כמה מהם שהיו עבורי משמעותיים במיוחד, בתקווה שהכתיבה תאפשר לעוד רבים להיות אתנו ולקחת חלק בנס שאנחנו יוצרות! (ביום רביעי הקרוב מחכה לכם הזדמנות נהדרת לבוא ולהיות חלק משרשרת אנושית חזקה ואמיצה, ראו בפוסט הקודם).
אתחיל בעלי אבו עוואד, שותף פלסטיני נחוש, שאומר באוהל “רצון לשלום זו החלטה אסטרטגית, זה כמו לבנות בית… אנחנו עדיין רק מקווים ולא מספיק פועלים…” וממשיך “אני לוקח אחריות על כל התנהגות של פלסטינים שפוגעת בבני אדם, אני אחראי…” ואז הוא מצביע על התמונה של נחיל הנשים בלבן מצעדת התקווה, התמונה שתלויה באוהל ואומר “כשראיתי את זה בכיתי…סוף סוף תנועת המונים…אני לא יכול לתאר לכם מה זה עושה לפלסטיני שרואה את זה, זו תנועה שלוקחת אחריות”, ולכולנו העיניים מזדגגות. כל כך הרבה מאמץ נדרש מאתנו כדי לארגן את הצעדות האלה, ודברים כאלה, שמתחברים עבורי מיד למילים ששמעתי מאם שכולה בסוף מסע השלום “סוף סוף יש משמעות לנפילתו של בני”, נותנים כוח להמשיך במאמץ המתמשך שלנו. כשמגיעה לאוהל אורנה המפיקה האגדית של הצעדות עם בנה אמרי המתוק שנוצר והתבשל במהלך מסע השלום, וכשמגיעה קבוצה גדולה של נשים מעוטף עזה בימים הקשים כל כך שהם עוברים, כשריקי שי שמתמודדת לראשות עריית אשקלון באה לתמוך, כשרבקה מעניקה שיעור אזרחות לתלמידים הרבים שצובאים על האוהל, כששרה מספרת לנו איך בדרום אפריקה, כשלא האמינה ששלטון האפרטהייד יסתיים ראתה מול עיניה את עבורי, בכורי, שבכורו נולד ביום הראשון של מלחמת צוק איתן, אני יודעת שאנחנו עושות את המעשה הנכון.
כן וגם כשבאים לתמוך ציפי לבני, אבי גבאי, לאה פדידה ואיציק שמואלי, ואבי גבאי מבחין באורנה שמעוני מארבע אימהות ואומר:” השבוע לפני 18 שנה יצאנו מלבנון, דבר שקרה למרות שהיו סיכויים נמוכים” וכשציפי לבני מעודדת ואומרת “מה שמביא אתכן לפה הביא אותי לפוליטיקה, תודה שאתן נותנות לנו כוח, כשאנחנו רואים במליאה את הלבן שלכן ביציע, אנחנו מקבלים כוח” ומוסיפה ואומרת ש”בדרך כלל כשעוסקים בהחלטות עולם הדימויים הוא גברי – החלטה עם ביצים, למשל, אבל פה באוהל יש כוח אחר, פה זו הלביאה שמגינה על גוריה!”, כשליאורה המדהימה מעלי זהב (שעכשיו מייצגת אותנו באירלנד!) פונה אליהם ואומרת ש”הסכם לא יכול לעבוד רק עם הצד השמאלי של המפה, צריך שתהייה כמה שיותר תודעה תומכת הסכם”, ואז, כשסבתא של דניאל, הילד שנהרג בצוק איתן, מבקשת שיפעלו להרגעת המצב, לא נשארו עיניים יבשות.
כשמגיע לאוהל פול רוססבגינה מרואנדה, פול שהציל יותר מאלף מבני עמו בימים הנוראיים של רצח העם ואומר ” when ever there is a will, there will be a way – כשלאנשים יהיה אומץ לשבת אחד מול השני יהיה השינוי, כי מספיק שמקשיבים לך, משם תמיד תמצא הפשרה” ומלמד אותנו שגם במקום הנורא ההוא מצאו את הדרך לפיוס וכך גם אנחנו יכולים, ואני נזכרת בקבוצה של הגרמנים שראיתי מול המנורה, ליד האוהל, עומדים ומאזינים למדריך המסביר להם על תקומת העם שלנו, אני חושבת על חברי הפלסטיני, שאיבד את בתו בת העשר בסכסוך, אומר לי כל פעם מחדש “אנחנו לא הרגנו לכם שישה מיליון ואם לא הרגתם לנו, והנה יש שגרירות ישראל בברלין ושגרירות גרמניה בתל אביב, אז אנחנו גם יכולים להגיע לשלום”.
כשמגיע יעקב ליבי הרב משילה, שהפך להיות חלק חשוב באוהל שלנו, ומביא איתו את חבריו הרבים מההתנחלויות שמטיילים יחד בשביל ישראל ומספר על היוזמה שלו “שעברה גם את מועצת יש”ע וגם את ארגון בצלם”, כי אנחנו חייבים למצוא את הדברים המאחדים אותנו, “כי אי אפשר ששביל ישראל מסתיים בהר הרצל, שם כולנו מאוחדים ואז כל אחד הולך ומתכנס בשבט שלו”. וכשיובל חקלאי, הצעירה המדהימה מספרת שאמא שלה וסבתא שלה ואבא שלה בתנועה אבל “אני יודעת שגם הצעירות צריכות לתת לזה יד, זה התפקיד של הדור הצעיר, והנה תא הצעירות שהתחיל מ- 5 צעירות היום כבר מונה 900 צעירות וצעירים”, הלב מתרחב ואני יודעת שבשביל הצעירים והצעירים האלה, האימהות והסבתות לא ינוחו לרגע, כי אנחנו לביאות, כל אחת מאיתנו. [יעל אדמי 3.6]

ביקור של הרב יעקב ליבי באוהל האמהות

ביקור של הרב יעקב ליבי באוהל האמהות