מיכל פנט פלג: אני אישה פוליטית


התברכתי (או לא…) בתודעה פוליטית חזקה. ברור שיש לי עוד תכונות ונטיות אבל התודעה הפוליטית משתלטת לפעמים על כל היתר. זה התחיל כנראה בב”ס תיכון, כשהיסטוריה הייתה המקצוע החביב עלי, בעיקר בזכות המורה יעקב. אם התמזל מזלנו, אנחנו זוכרות מורה שהטביע/ה עלינו חותם, ששיעוריו היו מעניינים, שפתח לנו את הראש, שהאמין בנו למרות שלא שקדנו על הלימודים בתקופה הסוערת של גיל ההתבגרות. לא רק יעקב המורה השפיע עלי אלא גם אבי שהורה לי לקרוא אנגלית ושלף מהמדף את זכרונות צ’רציל ואת עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי. צלחתי שלושה מתוך ששת הכרכים של צ’רצ’יל וגמעתי בשבועיים את שני הכרכים של שיירר. בזכות האב הסמכותי שהיה לי אני קוראת אנגלית ויודעת פרק או שניים בהיסטוריה מודרנית.  למדתי שכל האימפריות התמוטטו מבפנים, כתוצאה מהיבריס, עריצות ושחיתות. אלה מהן שהשכילו לשחרר ולסגת בזמן, הצליחו להשתקם ולבנות מדינות דמוקרטיות.

יתכן שירשתי את התודעה ההיסטורית-פוליטית מסבי שבסיום מלחמת העולם הראשונה, עם התפרקות הממלכה האוסטרו-הונגרית, הודיע למכריו ולמשפחתו שליהודים אין עתיד באירופה. אמר ועשה. כיהודי מאמין לא חשב על אמריקה אלא על ארץ הקודש. הוא מכר את רכושו, קיבץ כמה משפחות, שכר אניה והעלה את כולם לארץ ישראל.

אבל תודעה פוליטית בוערת – ההכרה שלפוליטיקה השפעה מכרעת על חיי ועל חיי היקרים לי – נולדה באותו יום מר שבו נפל אחי האהוב, יאיר פנט, בפעולה צבאית בדרום לבנון. עד אז הייתי משוכנעת שאסונות כאלה, ממש כמו זכיה בפיס, קורים רק אצל אחרים… לפתע נפתחו עיני, הסתכלתי מסביב ושאלתי למה? מה חיפשו יאיר וחבריו לסיירת גולני בדרום לבנון? ולמה הפלסטינים בפתחלנד עוסקים בטרור? מאז עברו עשרות שנים, עשרות מבצעים צבאיים, מלחמות גדולות וקטנות ואלפי חללים. ובכל אותן שנים אני חוזרת ושואלת מדוע אנחנו הישראלים ממשיכים לדפוק את הראש בקיר. מדוע לא מסיימים את הסכסוך המדמם בדרכי שלום ומדוע מדינת ישראל ממשיכה לנהל את הסכסוך במקום לפתור אותו.

ב-1974 כשעבדתי בגבעת רם בירושלים, שמעתי יום אחד על בחור תימהוני שהקים אוהל מחאה מול משרד ראש הממשלה הסמוך. בהפסקת צהרים ניגשתי לראות מה קורה שם ומצאתי את מוטי אשכנזי עומד לבדו עם שלט ומסביר מדוע אי אפשר לעבור בשתיקה על מחדל מלחמת יום הכיפורים שהסתיימה שלושה חודשים קודם לכן.

מאז השתתפתי בהמון עצרות והפגנות ולימים, כשבני שירת ברצועת עזה ובלבנון, עמדתי בצמתים וחילקתי גלויות עם ארבע אימהות. על אף מחאותיי, שלושת בניי שירתו ביחידות קרביות וכך עברתי תשע שנים של דאגה מוטרפת לשלומם. עם רקע כזה, רק טבעי היה שאצטרף בסתיו 2014 לנשים עושות שלום, תנועה נפלאה שהקימו נשים אמיצות, נחושות ובעלות תודעה פוליטית דומה לשלי. לא אחת אני מתווכחת עם הקו הפוליטי העמום של נע”ש אבל כחיילת בצבא השלום אני מקבלת את דין התנועה. אני סבורה שעלינו לא לפחד כלל לדרוש מהממשלה לסיים את הסכסוך בהקדם כי הזמן לא פועל לטובתנו וכל שנה שעוברת הופכת את סיום הסכסוך לקשה יותר. אם לפני 30 שנה אפשר היה להגיע להסכם סביר לשני הצדדים, הרי היום ועוד יותר בשנה הבאה, לאחר שנקבעו כל כך הרבה עובדות בשטח, פתרון הסכסוך הופך קשה יותר ויותר.

מה הרקורד שלי בנשים עושות שלום? ערכתי ועיצבתי את הידיעון במשך כמעט שנתיים. בשנה האחרונה, כחברה בצוות ועדות הכנסת, עליתי לכנסת וישבתי בוועדותיה כל שבוע. באחרונה אני מרכזת עם תמי יקירה את צוות קשרי ממשל שפועל בהילוך גבוה וכבר השיק סיירת פעילה לקראת הבחירות לכנסת. אני חברה בצוות התגובות ולא פחות חשוב, זכיתי להכיר בתנועה נשים מרתקות, משקיעניות, חכמות ומחויבות לשלום, נשים ששום אתגר לא מרפה את ידיהן, שסוחפות מאות רבות לצעדות, לצמתים ולכנסים, שמרימות פרויקטים מהיום למחר, ושמעודדות אחת את השנייה ואת הציבור בחוץ. רכשתי חברות נפלאות גם כאן באזור השרון הצפוני (אנחנו מתרגלות יוגה פעמיים בשבוע) וגם ברחבי התנועה המפוזרת בכל הארץ.

תנועת נשים עושות שלום מעניקה לי לא רק פלטפורמה לפעילות פוליטית (מה שאנחנו עושות זו פוליטיקה במיטבה) אלא גם שייכות לחבורת נשים המתרגלת יומיום שפה של חיבורים וקבלה. חבורה המעניקה לי תקווה שיכול להיות פה עתיד טוב לילדיי ולנכדיי.