- הסבים שלנו חיו באזור לקיה עוד מלפני קום המדינה. בשנת 1995 המדינה אישרה תכנית לבניית הכפר, ובשנת 2000 התחילו לבנות את הבתים. בכפר חיים 4 שבטים, כל אחד על האדמות שלו. היום חיים בלקיה 14,000 תושבים.
לקיה זה אחד הכפרים עם הכי הרבה אקדמאים – רופאים, עורכי דין, מנהלי בתי ספר ומורים ועוד בעלי מקצועות חופשיים. חלק מהאנשים עובדים בכפר אבל עיקר הפרנסה באזור.
בכפר שלנו יש פעילות רבה של ארגוני נשים: עמותת רקמת המדבר, עמותת סידרה אריגת הנגב, ואירוח בארמון חוריה. במקומות האלו אירחנו את נשים עושות שלום שהגיעו גם ללקיה במסע השלום שהתקיים בדרום.
בפעילות שלי בכפר אני מנהלת את העמותה לשיפור מעמדה של האשה. הקמנו את העמותה בשנת 1986 המטרה הראשונית היתה ללמד קרוא וכתוב. כשיש שפה אפשר לעשות. המטרות שלנו הן חינוך, תעסוקה והעצמה לנשים. חשוב לציין ש 80% מהנשים הן צעירות. יש לנו פרויקט של מנהיגות צעירה.
לנשים עושות שלום הגעתי בעקבות הקרנת הסרט על נשות ליבריה שאירגנה פנינה דובו מקיבוץ להב. בעקבות המפגש נרשמתי יחד עם נשים נוספות לתנועה. בצעדת התקווה הגענו לים המלח וכך נפגשנו עם אלפי הנשים שהגיעו לצעדה ושמחנו שהיה לנו חלק בפעילות הזו יחד עם נשים ישראליות ופלשתיניות.
שנה אחר כך, נודע לנו מפנינה וע'דיר האני שבאו אלינו לכפר שמתארגן מסע השלום של התנועה בנגב. התחלנו לחשוב איך נשתתף במסע שיעבור בכפר שלנו. פניתי אל אחותי שהיא מנהלת בית ספר יסודי בכפר וביחד עם התלמידים שכתבו מחשבות שלהם על השלום באנו עם בלונים בלבן וטורקיז לקבל את פני נשים עושות שלום בבאר לקיה, שם קיימנו טקס, הילדים הקריאו את מה שכתבו והפריחו בלונים, ומשם עברנו למרכז המבקרים של הרוקמות, לארמון החוריה ולסידרה אריגת הנגב. הנשים שלנו סיפרו על המקומות ועל הפעילות שלהן. זה היה יום מוצלח ומדהים. כמובן שגם במסע השלום הגענו לאוהל הגר ושרה ע"י ים המלח, וגם לצעדה ולעצרת בירושלים. ושוב הבנו כמה חשוב להכיר אחד את השני ואחת את השניה. לחשוב על העתיד איך לחיות יחד במדינה, להביא את השלום.
בהמשך השנה הגענו למושב החורף בכנסת פעמיים. בעקבות חוק הלאום אמרה לי חברה: "כמה שאתן מנסות להשפיע ועושות, תראי מה הממשלה עושה". אבל אני חושבת שלאט לאט תהיה לנו השפעה. צריך לחלום ולחשוב קדימה. שוויון בין כל התושבים זה חלום.
אני מאד מברכת את הפעילות של התנועה לקירוב הלבבות. חושבת שצריך להמשיך גם עם פעילות חינוכית, לעבוד בבתי ספר ביחד, לחשוב על פעילויות משותפות, לפתח מודעות. פעילות יפה כזאת נעשתה בין ילדי לקיה וילדי מיתר מתנועת הנוער העובד והלומד. בתרגיל הכרות משותף בקבוצות מעורבות כל ילד צייר את הבית והמשפחה שלו על בד. את העבודות המשותפות בערבית ובעברית הן העבירו לנשים עושות שלום לפרויקט של פ(ר)יסות שלום. כי ביחד נרקום את השלום, זו הדרך להגיע לשקט במדינה. כולנו בני אדם ואנחנו כן יכולים לחיות ביחד,
הלוואי ונשים עושות שלום היו מצליחות להגיע לכפר פעם בשנה כמו שהיה בסתיו האחרון ולעזור לנו לפתח תודעה, לרשום עוד בנות, לדבר גם עם הנוער. אנחנו רוצות את העזרה של התנועה כדי שהתנועה תגדל גם בישובים שלנו. אני חושבת שיש הרבה מה לעשות בכפרים ובנגב במיוחד. לבנות רשת גדולה בין הישובים. עכשיו אנחנו שכנים שלא מכירים ולא מדברים. אנחנו כתושבים צריכים לחשוב מה אפשר לעשות ביחד, כי ביחד אפשר לעשות הרבה. אני ממשיכה לשמור על קשר עם פנינה דובו וע'דיר האני שמנסות לעזור ויוזמות פעילויות של נשים עושות שלום בדרום.
