קתדרה ירושלמית בנושא – עשייה פמיניסטית משותפת בעידן של מחלוקות פוליטיות

רשמה: חמוטל גורי

ביום חמישי, 13 בדצמבר, התקיים מפגש נוסף של הקתדרה הירושלמית לנשים, שלום וביטחון. הקתדרה הוקמה לפני יותר משנה ובמסגרתה מתקיימים מפגשי לימוד חודשיים לפעילות נשים עושות שלום בירושלים ולקהילה הרחבה יותר, שמטרתם להעמיק את השיח ואת הלמידה על סוגיות שונות הנוגעות לפעילות התנועה. במהלך השנה שחלפה קיימנו מפגשים שעסקו בנושאים: 1325 וקיצור תולדות הפמיניזם; דת, נשים ושלום; עבודה עם הכנסת; מבט פמיניסטי מזרחי על נשים עושות שלום, חוק הלאום במבט מגדרי ועוד.

הפעם היו לנו הכבוד והעונג לארח את שיפרה ברונזניק  – מומחית לאסטרטגיות לשינוי חברתי ופעילה למען צדק חברתי ושוויון הן בתוך הקהילה היהודית בארה”ב והן בחברה האמריקנית בכללה, ואת ויויאן סילבר – חברת נשים עושות שלום מקיבוץ בארי ומנהיגה ופעילה לשינוי חברתי. הידע והניסיון הנרחב של ויויאן ושיפרה – כמו גם החברות רבת השנים ביניהן – הולידו שיח פתוח וכן על סוגיות של מגוון והכלה של מחלוקות פוליטיות, על המבנה השטוח של התנועה ועל האתגרים הרבים וההזדמנויות הגדולות שעומדים בפני תנועות נשים.

גלים של פמיניזם

שיפרה פתחה עם סקירה קצרה של תולדות הפמיניזם בארה”ב, על קצה המזלג: כיום פמיניזם נחשב COOL בארה”ב. במאה השנים האחרונות השיגו תנועות הנשים בארה”ב התקדמות אדירה; הגל הראשון, הסופראז’ [Suffrage], שהחל לפני למעלה ממאה שנה נאבק בהצלחה למען זכות הצבעה לנשים. הגל השני, שהחל בשנות השישים של המאה ה-20 עסק בסוגיות רבות כגון שוויון בתעסוקה ובשכר, גישה לאשראי לנשים, בריאות נשים וזכות האישה על גופה. אך לצד הישגים משמעותיים, היו גם כישלונות, בעיקר בנושא האפליה על רקע גזעי. הביקורת על הגל השני הייתה המיקוד בייצוג במקום לפרק את המבנים שדיכאו נשים שחורות. וכך, למרות האומץ, התעוזה והעוצמה של הגל השני, הגל השלישי נולד מתוך התסכול מאותם דברים שלא השתנו מהר מספיק. הגל השלישי ביקש ליצור פמיניזם “כייפי” יותר, להתרחק מהאווירה הקשה והתסכול שאפיינו את הגל השני, חרף הישגיו הרבים. גל זה עסק בסוגיות של צדק חברתי כגון קידום חופשת לידה בתשלום. הגל הרביעי, הנוכחי, מתאפיין בהרבה השקעה בהעצמה עצמית, המון אנרגיה וגם רעיונות מתוך התנועה הלהט”בית. מאחר שהוא מכיל בתוכו נשים שהיו פעילות בגל השני והשלישי, יש בו הכוח של רב דוריות, לצד האתגרים של מגוון וההכלה.

“צעדת הנשים” – The Women’s March

התנועה המזוהה במידה רבה עם הגל הנוכחי של פמיניזם בארה”ב נולדה בעקבות בחירתו של טראמפ לנשיאות ארה”ב. שתי נשים לבנות שונות שלא הכירו זו את זו יצאו בקריאה לצעדת מחאה של מיליון נשים. התגובות הביקורתיות על הלובן שלהן ועל השם שבחרו –  ששייך להיסטוריה של השחורים בארה”ב – לא איחרו להגיע. ועם זאת, התנועה צברה תאוצה ופועלת להכיל ולקדם קשת רחבה מאוד של נושאים וסוגיות ושמה דגש על מגוון ועל מנהיגות של נשים מהקהילות שהכי נפגעות מהמבנה החברתי וממדיניות ממשל טראמפ: נשים שחורות, מוסלמיות ומהגרות. נשים אלה מביאות למנהיגות שלהן את העוצמה של הידע והניסיון של האפליה שחוו על בשרן. שיפרה הדגישה שלא מדובר בהדרה של נשים לבנות, אבל כן בתהליך מודע מצד נשים לבנות לא להשתלט. התנועה אכן הצליחה להביא נשים מכל הקהילות והרקעים ונתנה להן הזדמנות להשמיע קולות שונים. במסגרת התהליך של בניית תנועה מגוונת יצרו המייסדות אמנה של אחדות, אך לא אחידות. יצירת אחדות היא תהליך קשה בהחלט; כפעילות אנו פועלות לפי תשוקות וערכים. קשה לנו כשלא מסכימות  על משהו שנתפס כשובר משחק. למשל, מחלוקת בין אנטי ציוניות לציוניות בתנועה. אחד מעקרונות האמנה שנועד לחזק את הבניה של תנועה רחבה מאוד הוא להתמקד בשמונים אחוזים שמוסכמים ולקבל את זה שעל יתר העשרים אחוז אין הסכמה.

שיפרה סיפרה כי השתתפה יחד עם בתה בכנס של ה-Women March בו השמיעו ביקורת קשה על הגל השני של הפמיניזם. היא מצאה את עצמה אומרת שוב ושוב לבתה “זה לא נכון! היה לנו מאוד אכפת מ…” בשלב מסוים אמרה לה בתה שזה לא חשוב ושאין טעם ולא נכון להתווכח עם אחרות על תפיסת ההיסטוריה שלהן, אלא לחשוב מה אפשר לעשות בהווה. תנועת הנשים הנוכחית בארה”ב מתאפיינת אם כן ב-intersectionality, כלומר, הצטלבות של סוגי דיכוי על רקע מגדרי, גזעי, אתני, לאומי, מעמדי ועוד. לדברי שיפרה, זוהי תפיסה מבריקה של הצטלבות של מיקומי שוליים ודיכוי שאיננה מטשטשת את ההבדלים בין נשים מרקעים שונים. זוהי תפיסה שנותנת כבוד וחשיבות לידע העמוק שנולד מהתמודדות עם דיכוי עמוק ומורכב ועוזרת להבין שיש דברים שלעולם לא אדע אבל אחרות כן יודעות. מפני שחוו זאת על בשרן.

ומארה”ב – לישראל ולנשים עושות שלום

ויואן הציגה לשיפרה שאלה גדולה ומורכבת לגבי המשימה והאתגר שלקחנו על עצמנו להיות תנועה שמכילה מחלוקות פוליטיות, שמחויבת למגוון, למבנה שטוח ולריבוי של דרכי פעולה ופרויקטים שונים. שיפרה הביעה הוקרה והערכה רבה לתנועה ולפועלה ולמה שעשינו עד כה, אך השיבה בכנות שהיא לא בטוחה שזה אפשרי לעשות את מה שאנחנו מנסות לעשות. אפשר לעבוד עם שמונים אחוז הסכמה ועשרים אחוז של אי הסכמה, אבל לא עם עשרים אחוז הסכמה ושמונים אחוז של אי הסכמה. יש לשים לב שבדרך ליצירת הסכמה רחבה לא ניפול למקומות של ביקורתיות יתר ולא נהפוך למשטרת מחשבות אחת של השנייה. ביקורתיות היא חשובה והיא חלק מה-DNA של חשיבה פמיניסטית, אבל חשוב מאוד גם לדעת להוקיר, או כמו ששיפרה אמרה “להאיר את האחרת”. (בשלב זה אמרנו, המשתתפות, כי אנחנו דווקא יודעות בהחלט לפרגן ולהוקיר). אהבה, אומרת שיפרה, היא חלק בלתי נפרד ממאבק למען צדק; אי אפשר לקדם שינוי מבלי לבנות מרחב בו אנו נוהגות זו בזו בכבוד ובחמלה. חשוב להתמקד באתגרים הגדולים במקום לבקר ולתקן זו את דברי זו.  חשיבותה של סקרנות: שיפרה סיפרה שאוהבת לעבוד עם אנשים סקרנים ודיברה על חשיבותה של הסקרנות בבנייה של מגוון; לשאול שאלות ולהתעניין מה באמת מושך, למשל, אישה מתנחלת להיות חלק מהתנועה. עוד הוסיפה ואמרה שאולי יהיה נכון לא לפנות למי שהכי רחוקות ממסרי התנועה, אלא להתמקד במסה של נשים שאינן פעילות כלל אבל תומכות בהסכם מדיני. וגם, לבחון הנחות היסוד שלנו לגבי הנשים שאנו רוצות להגיע אליהן. אולי פעולות.

מארגונים לתנועות

שיפרה סיפרה על הארגון שהקימה Advancing Women Professionals and the Jewish Community שקם על רקע מיעוט הנשים שעמדו בראש ארגונים ומוסדות בקהילה היהודית בארה”ב. בעת הקמת הארגון ובשלב כתיבת התכנית העסקית שלו נכלל סעיף האומר ש-AWP לא נועד להיות ארגון לצמיתות אלא זרז לעשייה ולהקמה של ארגונים אחרים ולמנהיגות אחרת. הקיום הנצחי של הארגון למעשה עלול לחסום עשייה והשפעה של ארגונים אחרים. ככלל, היא מאמינה בלתת לאחרים להנהיג. כאשר תנועת MeToo התחילה לצבור תאוצה בארה”ב, היו א/נשים וארגונים אשר יכלו להוביל את הפעילות בנושא הטרדות מיניות במוסדות יהודיים. זה מחייב לקחת צעד אחורה, להבין ולקבל את זה שאחרים עושים דברים אחרת, אולי אפילו בדרכים שאינן לרוחך, ולהניח לזה לקרות. ובאשר לשאלה על המבנה השטוח של התנועה שלנו השיבה שיפרה כי בארה”ב יש חיבה ונטייה למבנים היררכיים, אך לצד זה יש גם מבנים של ריבוי מנהיגות. קשה לעשות מעבר מ”אגו-סיסטם” ל”אקו-סיסטם” ואולי אי אפשר לברוח מעניין האגו, שהרי כל אחת מאתנו חיה בתחושה שהיא מיוחדת. ובכל זאת, יש דרכים להתמודד עם זה: ראשית, יש חשיבות רבה לגישה של ענווה. שנית, התמקדות בעבודה ובמטרה ובחזון הגדול. שלישית, לפתח פרקטיקות קבוצתיות רוחניות ותרבותיות ודרכים ליצור “אקו סיסטם” פורה ולהפחית רעילות. אהבה, כפי שנאמר, היא רכיב חשוב בעשייה למען צדק ולכן חשוב ליצור חוויות אנושיות משותפות ומכוננות. שיפרה הציעה להקים אולי צוות מיוחד שייפתח כלים להניע נשים קדימה ברוך, בכבוד ובאהבה (כאן הזכרנו את קיומו של צוות שיח מקרב). באשר למבנה התנועה, אמרה שיפרה כי יש מנעד רחב מאוד בין היעדר מוחלט של היררכיה לבין היררכיה נוקשה והציעה לנו “לשחק עם זה” ולמצוא את המקום המתאים לנו.

וסיימנו עם מילים של השראה להמשך הדרך 

אנו חיות בעידן שמתאפיין באתגרים רבים לחברה האזרחית מול ממשלות כוחניות ברחבי העולם. דווקא מתוך האתגר נולדות תשוקה וסינרגיה ותהליכים של מעבר משדה של ארגונים לבנייה של תנועות. חשוב לזכור שגם כאשר נראה שההתקדמות איטית מדי או שהזמנים קשים, יש הרבה כוח בעשייה. מהטמה גנדי, למשל, קיבל השראה מתנועת הסופראז’ (הגל הראשון של הפמיניזם בארה”ב) גם כאשר הייתה בתקופה קשה. אנו בעידן של תנועות חברתיות. ודווקא בזמנים קשים צומחת ומתעוררות מנהיגות חיובית