נולדתי וגדלתי בקיבוץ שריד. דור שלישי למייסדי הקיבוץ. הסבים שלי עלו בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת והעבירו אלי את האמונה הבלתי מעוררת שלהם שמדינת ישראל היא המקום הבטוח, הנכון היחיד ליהודים גם אם יש לציונות מחיר כבד. גדלתי בקיבוץ של שנות השישים, חברה סגורה בעידן שלפני הטלוויזיה. נדמה היה שהמבוגרים בטוחים שדרכם היא הדרך הנכונה למרות שידענו שהחברה הקיבוצית היא מיעוט קטן במדינה. הייתה הרגשה ש"אנחנו העתיד" ספר שמתאר היטב את חיינו, לפחות עד לב"ס תיכון שאצלנו נקרא כמובן "מוסד". הייתי מאוד פעילה. הדרכתי בשומר הצעיר, עשיתי שנת שרות והדרכתי מדריכים גם אחרי הצבא. השתתפתי בקביעות בהפגנות ופעילויות, בעיקר של שלום עכשיו.
כשהייתי בת תשע נהרג הדוד שלי רמי, אחיו היחיד של אבי. זאת הייתה ההיכרות הראשונה והקרובה מאוד שלי עם המחיר הנורא של מלחמות. כעבור עשר שנים נהרג אבשלום, אחיה של אמא. שניהם השאירו משפחות צעירות, ילדים קטנים וכאב בלתי אפשרי. המסקנה הנחרצת שלי מהאסונות האלה הייתה שאני לא אגדל בנים לצבא. אפילו אמרתי שלא יהיו לי בנים כי זה מה שקורה להם. בצבא פגשתי את שחל ולמדתי שאפשר לגדול בעולמות אידיאולוגיים ופוליטיים שנחשבים שונים ואולי אף מנוגדים ויחד עם זאת להאמין באותם ערכי יסוד אנושיים. ואפשר כמובן לחיות יחד ולגדל את ילדינו אבישי, שאול ושירה.
למדתי הוראה וסיימתי תואר שני בניהול חברה ומדיניות החינוך. לימדתי עם כל הלב והנשמה ומאוד אהבתי את הקשר עם התלמידים, גם בתכנים – היסטוריה, תנך, אזרחות והקשר של המקצועות האלה למה שקורה עכשיו – אקטואליה קוראים לזה בבית הספר. בהמשך עבדתי בעמותת תפנית. עסקתי בתכניות הארכת יום הלימודים , ריכזתי מחוז והייתי מנהלת תפעול של תכנית הזנה שסיפקה ארוחות צהרים למאות אלפי ילדים במערכת החינוך.
בזכות עיסוקו של בן זוגי באקדמיה, יצא לנו לחיות קצת גם בבריטניה, באוסטרליה ובארה"ב. החיים מחוץ לישראל פתחו את עיני לראות את המיליטריזם והשוביניזם השולטים בארץ שלנו. למדתי גם שהתנדבות מעשירה ומיטיבה עם החברה ועם המתנדבים. שלוש שנים התנדבתי במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. עניתי לשיחות בקו הסיוע ונפגשתי עם נשים שלימדו אותי המון על החיים ועל הדרך הארוכה שמחכה לנו הנשים לעולם טוב ונכון יותר. ההתפרצות של תנועת MeToo לא הפתיעה אותי.
לנשים עושות שלום הצטרפתי די קרוב להקמתה במפגש שבו הוקרן הסרט על נשות ליבריה. הכוח של הנשים הליבריות מאוד הרשים אבל במקביל בלט לי מאוד המקום המשמעותי של הדת בתהליך. כשסיימתי לעבוד והתפנה לי זמן הפכתי את החברוּת בתנועה לפעילות ממשית והצטרפתי לצוות ועדות הכנסת. דרך המפגשים בצוות הכרתי את התנועה ובוועדות הכנסת נגלה לי עולם שלם של פעילות ואפשרויות השפעה של האזרחים על מקבלי ההחלטות. אני מאמינה גדולה בחשיבות של הסכמות והסכמי שלום כדרך הטובה ביותר לפתרון סכסוכים. או לפחות כדרך שיש לבחון באותה רצינות, יסודיות, יצירתיות ואומץ כמו שבוחנים ומתכננים את אסטרטגיות דרך כוונות הרובים.
האוהל שהקמנו מול הכנסת לפני שנתיים הרחיב מאוד את ההיכרות שלי עם התנועה ושמחתי לפגוש בו את הגיוון, את המסרים החיוביים ובעיקר את הנשים היצירתיות, המסורות והבלתי נלאות שפועלות למען השלום. בכנסת העשרים ריכזתי יחד עם אורלי כהן את כנסת נשים. השנה אני מרכזת את צוות קשרי ממשל שמטפל בכל הפעילות של התנועה בכנסת (כנסת נשים וועדות הכנסת) וכבר מחמם מנועים לקראת העבודה מול הממשלה החדשה.
