גילוי נאות – המפגש הזה נולד במקרה, במזל, אבל בסופו הוא נראה כתחילתה (או אולי כביסוסה) של ידידות מופלאה.
הכול החל בחבורת בנות מעמק הירדן ומעמק המעיינות (עם תגבור טברייני), חברות נשים עושות ששלום, צוערות בקורס ללימוד ערבית, שגילו בוקר אחד שהן הומלסיות, לאחר ששיקולים זרים הדירו אותן מהאכסניה הקבועה שלהן בבית מועצת הפועלים בטבריה. עם הזמן הלך מספר המשתתפות בקורס ופחת בשל בעיות מוכרות. אתם יודעים, קשה לתמרן בין יכולותיהם ורצונותיהם של יהודים כה רבים, ועוד נשים…
הפקעת מקום המפגש הקבוע הייתה צריך להיות הקש שישבור את גב הנאקות.
אבל לא נתנו לצוק העתים לשבור את רוחנו. המורה החרוצה שלנו חנה היא תושבת עילבון, ועל כן הוחלט לקפוץ אליה לביקור בית. בשישי בבוקר לפני כשבועיים הגענו ארבע בנות למועדון הנשים בעילבון למפגש עם חנה, ניבאל ונדימה. ניהלנו שיעור מאולתר עם אירוח כיד המלך שכלל מבחר מאפים תוצרת בית, וניצלנו יפה את מיטב פֵרות העונה שעל השולחן לתרגול הערבית שלנו.
ככל שהתמשכה השיחה העמקנו אל הליבה הגועשת של משבר היחסים שלנו כאן, בארץ הפצועה והמסוכסכת הזו, ולא פסחנו על התחושות הקשות שמלוות את נשות עילבון בכלל, כמיעוט בארץ על רקע חוק הלאום שהתקבל לא מכבר, ואת הנוצריות שבהן בפרט, כמיעוט בתוך מיעוט שמתקשה לקושש אפילו את מעט ההטבות שמקבלים אחיו המוסלמים.
בסיום הביקור החלטנו לשנות את המתכונת של חוג הערבית ולנסות לקיים מדי כשבועיים מפגש חברות, בעילבון ובעמק הירדן לסירוגין. קיווינו שבמתכונת זו יצטרפו אלינו עוד בנות שהצורך להתחייב על לימוד ערבית לא התאים ללוח הזמנים הצפוף שלהן אבל אולי ירצו להשתתף במפגשים החברתיים עם נשות עילבון, במיוחד כשחלקם נערכים קרוב לבית.
ואכן, ביום רביעי האחרון הגענו, חמש ניצולות מחלות העונה והעומס הפיזי והנפשי של פעילות התנועה האינטנסיבית, למועדון בעילבון למפגש עם נשות הכפר.
הפעם חנה נעדרה בשל עניינים אישיים (תנחומינו שלוחים לה מכאן), ואת מקומה תפסה ניבאל כמארגנת המפגש. ושוב התיישבנו יחד סביב שולחנות עמוסי כיבוד – הפעם היו שם כשלושים נשים מבאות המועדון הקבועות. מאחר שלא הוחלט מראש על אופיו של המפגש החלטנו לזרום.
לאחר כמה דקות של שיחה נפרדו מאתנו חלק מן הנשים בנימוס והלכו לדרכן, מן הסתם משום שראו בנו (לא בלי צדק) פולשות אל האינטימיות שפיתחו במקום. יש לזכור, במועדון מתכנסות מדי יום רביעי עשרות מנשות הכפר, נוצריות, מוסלמיות ובדואיות, וקשה היה שלא להתרשם מן החברותא הרב דתית והרב עדתית שיצרו ביניהן. אנחנו התפרצנו באחת אל היחד הזה, מפרות מבלי משים את האיזון העדין, פורמות את החוטים הדקים שנטוו בעמל כה רב. יכולנו להבין ללבן ולסלוח להן על אי הנוחות שחשו.
נשארנו כעשרים מנשות הכפר ואנחנו, ופצחנו בהיכרות אישית, כמיטב יכולתנו בערבית. כל אחת סיפרה מה שמה, מאיפה היא באה וכמה בנים ונכדים יש לה. הסבב היה ממושך למדיי בשל ריבוי המשתתפות אבל נעים ובלתי אמצעי, ופרצי הצחוק החוזרים ונשנים לנוכח כמה מן הדברים שנאמרו יכלו ללמד כי הקרח נשבר.
אחרי שהכרנו ביקשנו מהמארחות שלנו ללמד אותנו שיר בערבית, משהו קל, למתחילים. והן לימדו אותנו שיר על גשם (גם בערבית הוא מטפטף), או לפחות ניסו.
אז בדיוק בשביל זה קבענו פגישה נוספת, שבה כל אחת תספר במה היא עוסקת ועוד פנינים, כיד הדמיון הטובה ובערבית כמובן, ואחריה נדע בוודאי לשיר את השיר על בוריו…
נפרדנו בחיבוקים, מצפות להתראות שוב בקרוב ולהפוך את נשות עילבון לשותפות קבועות לדרך ולחברות מכובדות בסניף נשים עושות שלום של עמק הירדן ועמק המעיינות.
